4220 ק``מ, פירנצה: אוהבי איטליה מוזהרים מראש |
| בואו נגיד את זה ככה: נילי, העורכת שלי, אמרה לי מראש לא לכתוב ``האיטלקים לא נחמדים``. אז לא כתבתי. |
| כשנהגי המשאיות בנתיב שממול התחילו לצפור לי ולסמן לי "נוּ נוּ נוּ" עם הידיים, הבנתי שמשהו לא בסדר. דקות לפני כן עליתי, לא בכוונה – אני נשבע – על האוטוסטרדה, בנתיב מפיזה לפירנצה. כשהבחנתי בשלט "אין כניסה לאופניים" כבר היה מאוחר מדי, ולא יכולתי להסתובב. אמרתי לעצמי: לא נורא, אסע עד המחלף הבא, כבר עשיתי את זה בעבר, ושם ארד ואמשיך בכבישים הקטנים.
יולי באיטליה: מנוחה מהגשם בטיפוס רכס הרים האמת היא שאני יכול להאשים את השילוט הכאוטי באיטליה. תמונת נגטיב של השילוט בצרפת, שלטי הדרכים באיטליה נשתלו באקראיות, בחוסר תשומת לב, לא תמיד ברור לאן הם מצביעים בכלל, והם אף פעם לא כוללים את מספר הכביש. לכן, כשכתוב Signa עם חץ קדימה, ו- Firenze עם חץ ימינה, אני חוזר שוב ושוב על אותה טעות ומניח, שכדי להגיע לפירנצה צריך לפנות ימינה.
לא חשוב. אני רוכב על האוטוסטרדה ומהר מאוד מבין למה כולם צופרים לי. הכביש הדו-נתיבי צר מאוד ונטול שוליים, לעתים קרובות מהווה חומת בטון את סוף הכביש, ולמרות שאני נוסע על הקו הלבן הימני – שהוא גם גבול האספלט עצמו – רכבים עוקפים אותי במהירות מסחררת ובמרחק מילימטרי. נהגי אופנוע נטולי קסדה, משאיות עם סחורה בלתי קשורה, כולם עוקפים את כולם או לפחות נצמדים לרכב שלפניהם. בשלב מסוים קשה לי להבחין בין הצפירות אלי לבין הצפירות שלהם אחד לשני, ובעצם זה לא משנה, כשהקקפוניה הכללית והפחד מתערבבים לתחושה כללית שאני חייב לצאת מכאן.
הקתדרלה של Lucca בשלב מסוים מבחין בי רכב שירות של הכביש, שנוסע בנתיב הנגדי, מסתובב במחלף הבא ומגיע כדי לנסוע מאחורי. זה קצת מרגיע, היות והמכוניות עוקפות אותי רק בנתיב הרחוק ממני, אבל גם קצת מלחיץ, כי מי יודע מה יהיה. בצפירות עצבניות הוא מסמן לי לרדת לתחנת הדלק הבאה, ששלטים לקראתה מנקדים את צד הכביש. בכל שלט הוא צופר לי מחדש, לתזכורת. אני פונה לתחנת הדלק, חונה את האופניים ונושם עמוק. שני האנשים בסרבלים שיורדים מרכב השירות מסתכלים עלי במבט מאשים. לא צריך להכביר מילים: רק מהמבט מובן שהמעשה שעשיתי הוא בלתי נסבל ובלתי נסלח. אבל כן נדרשות להם מילים כדי לומר לי להמתין איתם לניידת המשטרה שהזעיקו.
מנסה להיראות רגוע, אני הולך למלא מים בשירותי התחנה ויושב לי בצל. מגיעה מכונית משטרה מהבהבת, ושני שוטרים, שערם משוח בג`ל ומסודר היטב, פיאותיהם הדוקות א-לה-איטליה מגיעות כמעט עד לשפם, יוצאים באיטיות דרמטית. הבילד-אפ של האירוע מושלם: האחראי מביניהם ניגש אלי, נושם עמוקות ואומר משפט אחד קצר. הוא לא אומר לי "את הדרכון שלך, בבקשה", לא "האם אתה יודע שאסור לנסוע כאן באופניים?" ואפילו לא "בוא איתנו בבקשה לתחנת המשטרה". מכל המשפטים בעולם הוא בוחר לומר לי "You are one crazy guy", כאילו, במקום לכעוס, הוא דווקא מעריך את הזר הזה, שהרהיב אומץ לסכן את חייו ולנסוע על אוטוסטרדה איטלקית. ומכיוון שלא אמר לי מילה נוספת, אלא שאל את המתדלקים, שנאספו בינתיים לצפות במשוגע הזה, לאן מוביל שביל העפר שיוצא מאחורי התחנה, הבנתי שהעבירה שביצעתי לא מעניינת אותו וכל מטרתו היא רק לחלץ אותי משם.
| |
איטליה היא בלאגן אחד גדול. לחוקים יש משמעות מוגבלת ביותר בחברה שלהם, ומה שחשוב באמת הם היחסים בין האנשים, הכבוד וההבנה ההדדית. בנהיגה זה יכול להתבטא בסגנון "אם-לא-נתתי-לך-זכות-קדימה-אבל-נסעתי-מספיק-מהר-אחרי-שחתכתי-אותך-אז-רק-היית-צריך-להאט-טיפה-ולצפור-לי-המון-זמן-כי-זה-מה-שאני-מצפה-שתעשה-ואתה-הרי-היית-עושה-אותו-דבר", וכולם מרוצים. החלטיוּת היא מילת המפתח בנהיגה באיטליה; אף אחד לא יעצור להולכי רגל, אבל אם הם פשוט יתחילו לחצות, יעצרו להם. כשרואים את התנועה זורמת, מבינים שלנהגים כאן יש כנראה חוש שישי מסוים בכל הנוגע לתנועה שרוגשת סביבם. כללי הנהיגה הם לא חוקים מחייבים, אלא נתונים לפרשנות: אור אדום ברמזור פירושו "רוכבי-אופנוע-יכולים-לעבור-אבל-לשים-לב", ושלט `אין כניסה למעט רכב ציבורי` משמעותו "כולם-יכולים-לנסוע-אבל-תזהרו-משוטרים-שיתנו-לכם-דו"ח".
הבלאגן הזה מתבטא בכביש – ועבורי זה ההיבט הברור ביותר – אבל דוגמאות נוספות נוכחות בכל מקום: בשירות האנטיפתי בחנויות, בחוסר הארגון ובסרבול בהוסטלים או באתרי קמפינג, בטונות הזבל לצידי הכבישים, בבירוקרטיה הבלתי-נסבלת שמלווה כל דבר.
בִיג בִיזנֶס: צהריים בViareggio אחד הדברים שאני אוהב בטיול שלי הוא שהמעברים בין התרבויות ובין המחוזות הם אף פעם לא חדים ומידיים, אלא תמיד איטיים ומדורגים. הקצב של האופניים מאפשר לי להיפרד ולהכיר טעמים, שפות, טמפרמנטים ונופים – כמה ימים לפני הגבולות הגיאוגרפיים ביניהם.
אבל שום דבר לא הכין אותי לאיטליה.
בבת אחת, מיד אחרי הדגל הירוק-לבן-אדום במסוף הגבול הנטוש עם צרפת, היא התחילה: הנהיגה הפרועה, הטוסטוסים המייבבים שעוקפים אותי, נהגיהם חסרי הקסדה, החופים האפורים, רחוקים שנות אור מן הפאסון ומן השיק של ה- Côte d`Azur בצרפת. אחרי כל מה שקראתי ושמעתי על הגניבות באיטליה, אני נועל את האופניים ומוריד מהן כל דבר גניב – משאבה, ספידומטר, בקבוקים – אפילו לשתי דקות של קפה מקיאטו על הבר.
גם המחוות האופייניות לרוכבי אופניים, קריאת עידוד כשחולפים זה על פני זה בכביש, הנפת בוהן או אפילו סתם קריצה או הנהון, חסרו לי עם ההגעה לאיטליה. בשל הסיבה שבכותרת אני נאחז בהסבר חלופי: יש פה פשוט יותר מדי רוכבים בכדי להרגיש קרבה זה לזה. האיטלקים רוכבים על אופניים בכמויות שלא יאמנו: צעירים וזקנים, נשים וגברים, לקניות ולעבודה, אופני שטח וכביש. חנויות אופניים נמצאות בכל פינה. אז לא אומרים שלום.
פיזה וגם יקר מאוד. כמה ימים לפני ההמראה מהארץ לליסבון אמרה לי מיכל, שבדיוק חזרה מכמה ימים ברומא: אתה לא תוכל לשרוד בתקציב שאתה מתכנן; אירופה יקרה שאתה לא מאמין. שרדתי את אירופה, אבל אז הגעתי לאיטליה. והיא יקרה שאני באמת לא מאמין.
לא סתם יקרה: גם צרפת יקרה, אבל הוגנת. כאן המחירים הם פשוט שערורייתיים. כשאתר הקמפינג הפשוט ביותר גובה 16 יורו (90 שקלים!) עבור הזכות להקים בשטחו הקטן, הרועש והצפוף את האוהל שלי משבע בערב עד שבע בבוקר ועבור מקלחת קרה (על אסימון למקלחת חמה משלמים בדרך כלל אקסטרה), זו חוצפה. כשכל מוזיאון עולה בין 6-10 יורו, אני נאלץ להוריד רבים מהם מסדר היום שלי. כשפיתוח פילם רגיל והדפסתו על CD (כדי לשלוח תמונות לכתבה) עולה באיטליה 12-13 יורו, לעומת 6 עד 8 יורו בשאר המדינות שטיילתי בהן – זה פשוט גורם לכתבה לחכות. כל זה מגוחך, מעצבן וגורם לי לרצות לעבור הלאה. |
שבע בבוקר. אני עומד מול המנהרה וממתין לאור הירוק. אלו מנהרות ארוכות, אני רואה במפה, וכנראה שניתן לנסוע בהם בכל פעם רק בכיוון אחד. אחרי עשר דקות המתנה, מכוניות כבר נאספו אחרי, האור משתנה לירוק. אני מפעיל את הפנס האחורי והקדמי ונכנס.
המנהרה צרה מאוד, קצת רחבה מרוחב מכונית, וכמעט שלא מוארת. כמה נורות אדומות בתקרה יוצרות אוירה קינקית, אבל הרבה מהן לא עובדות, כך שעיקר התאורה מגיע מפנסי המכוניות שעוברות אותי לאט, נזהרות שלא להתחכך, בי או בקיר. אחרי שהמכוניות עוברות אותי כולן, אני נשאר לבד, אבל כבר רואה במרחק את סוף המנהרה הראשונה.
אנחנו ליד הים, כך שעם היציאה מהמנהרה פתאום המולה: שחפים, גלים מכים ורסיסי מים מתפזרים על הכביש. אחרי כמה שניות עוד מנהרה, הפעם השלט שלפניה כותב "2.5 ק"מ". זה מרחק גדול לנסוע במנהרה. שוב עוברות אותי המכוניות, ושוב אני לבד. זו מתפתלת ימינה ושמאלה, אין זכר לאור מן הקצוות שלה, ולא מוארת בכלל. האקוסטיקה מגבירה כל רעש: הגלים שמכים מדי פעם על הדופן, דלת מחסן שירות חורקת, השרשרת שלי נעה על גלגלי השיניים. פחד אלוהים. אני מנסה להיזכר כמה אהבתי את המנהרות בפירנאים רק לפני חודשיים.
ומה אם פתאום יהיה לי פנצ`ר? או שיסתבך לי משהו שמונח על הכביש בגלגלים? אין איפה לעצור לתקן, והתנועה יכולה לא לשים לב אלי. האויר טחוב ודחוס. לא הקפדתי להחליף סוללות בפנס – הוא בדרך כלל משמש אותי רק לקריאה באוהל – והאור לא מספיק חזק. ממשיכים.
לָה בוּאנָה קוּצִ`ינָה אִיטָלִיאָנה מדי פעם, בין מנהרה למנהרה, יש כפר דייגים קטן. אני בדרך מזרחה מגנואה לאיזור שנקרא Cinque Terra, "חמש הארצות". אלו הם חמישה כפרים על חוף הים, שאמורים להיות אחד המקומות היפים באיטליה, אם להאמין למדריך שלי. מאחוריהם רכס הרים גבוה, ושם ממשיכה Via Aurelia, דרך רומית עתיקה (שהיום הפכה לכביש המרכזי לצרפת, SS1) שעליה אני רוכב כבר ימים ארוכים, מאז ניס.
החוף ליד La Spezia, לִיגוריה אחרי כמה מנהרות, אחת יותר מפחידה מהשניה, ואני עוד לא בחצי הדרך אל "חמש הארצות", עוצר אותי שוטר באחד הכפרים שבין מנהרה למנהרה. באנגלית שבורה הוא מסביר לי שאסור להיכנס עם אופניים למנהרות. האמת היא שראיתי שלטים כאלה, "אין כניסה לאופניים", אבל העדפתי להתעלם; עדיף המזוכיזם של הפחד במנהרות על המזוכיזם של טיפוס רכס ההרים המפחיד הזה, שמתנשא מאחורי החוף. השוטר לא משאיר לי ברירה- הוא מצביע לעבר הענן הכבד שעוטף את Via Aurelia ומבהיר לי של"חמש הארצות" כבר לא אגיע.
בדיווח הבא: אחרי כמה ימי מנוחה בפירנצה מגיעה ענבל עם רכב שכור, להעביר איתי שבוע תחת שמש טוסקנה. רע זה לא יכול להיות. הכתבה באדיבות אתר למטייל |
|