הרים - אתר האופניים הגדול בישראל

כתבות > מדור טור אישי
עד כמה החום משפיע על הרכיבה שלך?

   לא רוכב/ת ביולי אוגוסט!
   רוכב/ת בשעות הערב המאוחרות
   רק עם זריחת החמה
   החום לא עוצר אותי
 
 

לא לחינם מוצמדת לשם התחרות המילה Challenge. אכן, אתגר במלוא מובן המילה. התחרות היא קשה, בין הקשות בתחרויות אופני ההרים בעולם, אם לא הקשה ביותר. ככה אומרים. לעומת זאת, אל תתנו לזה להבהיל אתכם. מדובר באתגר אנושי בהחלט. יצא לנו לראות שם את כל סוגי רוכבי האופניים אולי: רוכבים ברמה העולמית, הכי גבוהה שיש, ורוכבים שנראה כאילו הם מתאמנים רק בסופי-שבוע והדיאטה שלהם יכולה בהחלט להיות יותר בריאה. וזה בלשון המעטה. רוב המתחרים סיימו, אבל שאלת השאלות היא - איך סיימו. בפרספקטיבה לאחור, אחרי שהתאמנו והתחרינו, אנחנו יודעים שלצורת הסיום יש חשיבות מכרעת ולאו דווקא בהיבט של המיקום. לרוכב הקורא שורות אלה ומתעניין בינו לבין עצמו האם הוא מסוגל לעמוד באתגר, התשובה לשאלה הזאת היא כנראה חיובית אבל מהווה בעצם רק נקודת פתיחה לתוכנית אימונים שהוא צריך לפתח לעצמו ולשקוד עליה. הרצאה תתקים ביום חמישי בשעה 20:00 בתאריך ה19 באוקטובר, במושב גינתון (פרטים מלאים אודות ההרצאה - בסיום המאמר)
קרדיט: כתבו: אביחי גריברג ושלום ווילך
הועלה על-ידי: 
אלעד פלטין Power-Train לאתר של אלעד פלטין Power-Train
8/10/2006, 23:17

                

   

 הכר את האויב 

 

 

ברכבת ממינכן פגשנו בחור קנדי שמנמן בן58 , גם הוא בדרכו לטראנס-אלפ. אחרי שיחה קצרה התברר לנו שבשנתיים האחרונות הבחור עשה את הטרנס-רוקיס והשנה החליט לגוון. אגב, היה לו רק טיפ אחד לתת לנו: "לא לפוצץ ביום הראשון!!!".  אני ושלום כמעט שדפקנו לעצמנו את הראש בקיר. אנחנו צעירים ורעננים, מתאמנים כבר חצי שנה, שופכים כסף על ציוד ומוצרי Power Bar לכל נגזרותיהם, מוותרים על חברים, משפחה וחיים נורמאלים. רק עובדים ומתאמנים והנה מגיע לו הדונאלד-דק השמנמן הזה ונותן לנו טיפים, בטח הוא אפילו לא שימן את השרשרת.

מתוך יומן מסע של אביחי גרינברג

בתחילת 2006 , כשכבר החלטנו בינינו שמדובר במטרה שאנחנו שואפים אליה ורוצים גם לצלוח אותה, סיכמנו כי בטרם יום ההרשמה הלחוץ כדאי אולי לברר מה בעצם נדרש מבחינת אימונים. ברור היה כי למסגרת אימונים הדורשת שעות פעילות רבות יש מחיר. רצינו להבין מהו המחיר ואם אכן נוכל לשלם אותו. הטוב ביותר היה להתייעץ עם מישהו שעשה זאת בעבר.

 

ישבנו עם בועז לובל וצביקה גונן, הזוג שיכל לאתגר ב-2003. בכל דקה שחלפה לה, בשיחה על כוס קפה, הניצוץ בעיניים התעצם והצמא גדל. המסקנה שלנו הייתה חד משמעית: "הולכים על זה!".  לפתע פתאום, המחיר של האימונים כבר לא עניין אותנו.

 

ובכל זאת, המידע שהתקבל צייר תמונה של מסגרת אימונים בלתי נמנעת, עמוסה ב-10-14 שעות רכיבה איכותיות בשבוע. סופי שבוע של רכיבות ארוכות במשך 3-4 שעות לפחות, וכל השאר נדחס לאמצע השבוע עם שני ימי מנוחה בראשון וחמישי ואימון כוח בחדר כושר בימי שלישי. נשמע סביר, לא?

החלטנו למקד את אימוני אמצע השבוע באזור שער הגיא ולטרון, הקרובים יחסית למקום מגורינו במרכז.  השעות, השכם בבוקר לפני יום העבודה.  סופי שבוע גמישים שאפשרו לנו בחירת שעות נוחה יותר, כמו גם מיקום המשתנה מדי פעם לאזורים עם עליות ארוכות וממושכות במיוחד. כששאלנו על נושא הדופק וקצב הרכיבה באימונים, קיבלנו את תשובת סא"ל קרמבו: "מתחילים הכי מהר, ולאט לאט מגבירים" (הסרט הקלאסי, שלא לומר סרט פולחן – "מבצע סבתא". אם עוד לא ראיתם, ממש עכשיו זה הזמן).

כמובן שהתעכבנו גם על נושא התזונה והבנו קצת (או זה מה שחשבנו לפחות)  מה כדאי לאכול במהלך האימונים תוך לימוד הרגלי האכילה של צביקה ובועז במהלך שגרת ימי האימונים.

 

בדיוק כאן מתאים לעשות אתנחתא קלה, לספר קצת על עצמנו על-מנת לסמן נקודת פתיחה שתבהיר מי אנחנו ומה מצבנו באותה תקופה. מבחינת רכיבה, כמובן.

עד לאותו זמן שנינו רוכבים כשלוש פעמים באמצע השבוע. מדובר בשעת רכיבה בבוקר, לפני העבודה. האזורים החביבים עלינו הם ראש ציפור, גבעת נפוליאון ומקורות הירקון - רכיבות מישוריות נטו. בשבת מצליחים להשחיל שעתיים באתר מזדמן ברחבי הארץ, כאשר מדובר בסגנון אופייני בנוסח טיולי אלי סט עם חברים ומשפחה בעיקר. מדובר בהחלט על חובבים ממוצעים. אולי קצת למעלה מזה. שנינו גרים במרכז, נושקים לגיל 30, בריאים לאחר מחלת השדרוגיטיס המוכרת. אחד מאיתנו בעל מודעות תזונתית טובה. השני... בור ללא תחתית.

 

יום המרוץ הראשון, שעתיים לזינוק. התחלנו את היום בתקלה מצערת: לשלום יש פנצ'ר במזרון המתנפח. גילינו את זה אחרי לילה ראשון ב-,Camp כנראה שמגרשי הטניס בפוסאן לא הכי איכותיים. בבוקר התעוררנו וכל מה שרואים מאז זה בחורים שריריים עומדים עירומים ומורחים לעצמם קרמים על התחת והביצים. בקו הזינוק השתפרה לנו ההרגשה כלפי המרוץ. מסתבר ש-90% מהחבר'ה פה נראים רציניים ובכושר, 8% בנות (כנראה. לא ממש בדקתי להן. לרובן רגליים יותר שריריות משלי) וכן, יש גם איזה 2% שמנמנים.

מתוך יומן מסע של אביחי גרינברג

 

 

ברוכים הבאים לאזור הדמדומים

נרשמנו. לראות פתאום את השמות שלנו באתר התחרות הוסיף לחץ בריא - הרגשה של תקופת מבחנים.

על בסיס השיחה שניהלנו והחלטות האימון הבסיסיות, התחלנו לפרוט את שבוע העבודה שלנו:

  • יום שני  - מפארק קנדה עד נווה אילן ובחזרה. משהו כמו שעתיים עם תוספות. שעת הגג שלנו לסיום היא שבע וחצי. הוסיפו לזה חצי שעה נסיעה אל הרכיבה כולל התארגנות לרכיבה. בקיצור, השכמה עמוק בתוך הלילה, 4-4:30. מפגש ליד הספסל. הביטוי "מוקדם בבוקר", מקבל משמעות חדשה.
  • שלישי - חדר כושר, בעיקר עבודה על הרגליים. סטים של 20 כפול 4. אביחי מחליט לוותר על הרעיון.
  • רביעי – מתכון דומה ליום שני.
  • שישי ושבת - מגמת עליות. ההחלטה היא להעלות מדי חודש בשעה את זמן האימון. מתחילים בשלוש שעות.
  • ראשון וחמישי – כאמור, מנוחה.

 

השבוע הרשמי הראשון לאימונים נפתח ברצינות, בהתרגשות עם הרבה מוטיבציה.

בעצם, מדובר בשילוב של רכיבת לילה. 5:15. כבר יושבים על האופניים עם... פנסים. שתי אלומות מנקבות את החשיכה בדרך העולה לנווה אילן. מד הטמפרטורה בוואדי מראה טמפרטורות נמוכות מ-10 מעלות (להזכירכם, חורף!). צריך להתרגל. גם באלפים אפשר להיתקל בזה.

בנווה אילן כבר רואים ניצני זריחה ומפנים את הכידון בחזרה. ההתלבטות היא מתי לכבות את הפנסים כדי לחסוך סוללות. אביחי הוא קצין הבטיחות בסוגיה זו ונוטה להחמיר. במהלך הרכיבה אין הרבה דיבורים. מתרכזים בלהרגיש את קצות אצבעות הרגליים בקור של סוף ינואר.

 

שבועיים ראשונים כאלה עוברים. מסתבר שכל אחד בונה ואוגר/אוסף שלם של קשיים לעצמו והעסק נמצא על סף פיצוץ. הלוגיסטיקה של הבקרים מעכירה את היחסים. אנחנו מגיעים למצב של שיחות מתוחות, ענייניות מדי ובעצם נעות רק סביב שעת האימון והסדרי שעות האיסוף ותורנות ההסעה. צריך להוסיף לזה את הלחץ הפנים-משפחתי. בסופי שבוע רגילים לארוחות בוקר כייפיות, משותפות ופתאום מקבלים אותנו חזרה אי-שם באמצע היום. התחושה היא של מרדף מתיש אחרי הזמן.

על רקע זה צומח הריב הראשון שתוצאתו היא רכיבה  בנפרד באחד מימי שישי. בשבת כבר משלימים,  אבל מחליטים לנסות להעביר את האימונים לשעות אחר הצהריים. הרעיון: לחתוך מוקדם מהעבודה, לתפוס כמה שיותר שעות אור ולסיים בחשיכה. לשמחתנו, עושה רושם שזה עובד יותר טוב. רק בעבודה עושים לנו קצת פרצופים. לא נורא, נעבוד יותר בימי חמישי.

 

שוברים שגרה

בסוף זה מגיע. מרגישים צורך לגוון קצת. נווה אילן מתחיל להימאס וקשה לרכוב שם אחרי ימים גשומים. הרבה בוץ. אל מפת הרכיבות באים ועולים דרך הג'יפים ואזור הכיסלון על שלל עליותיו מיער הקדושים. אלה הופכים להיות מקומות הביקור שלנו. אזור הכיסלון מספק עלייה ארוכה ונוחה בימים גשומים. מיער הקדושים עד לצובה או בסביבת הר כרמילה. לדרך הג'יפים העולה לבית מאיר שיפועים קצת יותר מאיימים. המיקומים השתנו. חלק מהרכיבות עדיין בחושך. לרכיבה באפלה יש את הקסם שלה. גילינו שכשעושים עליות וירידות בחושך, בעיקר טכניות, הסיכוי לעבור אותן הוא הרבה יותר גבוה. אתה לא רואה מה לפניך. אין פחד.

מאוד הצחיקה אותנו הבעת פני התנים והשועלים שפגשנו מול אורות הפנסים בירידה של הכיסלון. הם כנראה שאלו את עצמם: "משאית או שני אופנועים?". באותה מידה גם אנחנו נבהלים כשבאמצע העלייה לצובה מעין לימון נתקלנו בפלוגת חיילים אמיתית לחלוטין.

 

נכנסים לשגרת אימונים כשהדגש הוא פשוט עליות, עליות ועליות - מספר העליות מתווה את זמן האימון. בשלב כלשהו מתחיל ויכוח על נושאי דופק ומהירות באימון. שלום מתחיל חזק בהתחלה ולאט לאט מתייצב. אביחי מאמץ ידע  אינטרנטי, שממליץ לעבוד בדפקים נמוכים, ורוכב בהתאם. למעשה, לאיש מאיתנו אין מושג על אימונים מובנים ושיטתיים. לימוד חומר באמצעות קריאה אינו דבר טריוויאלי, שכן כל מאמר שהגענו אליו ניתן לפירוש בצורה שונה. מגלים את החוסר בסמכות עליונה שתתווה כיוון ותאפשר להבדיל בין טוב לרע. השיחות בינינו מתנהלות כשכל צד מנסה להוכיח לשני עד כמה התיאוריה שלו יותר נכונה. שנינו מבינים שככה יהיה קשה להמשיך; חייבים מאמן.


יום המרוץ הראשון, שעתיים לזינוק. התחלנו את היום בתקלה מצערת: לשלום יש פנצ'ר במזרון המתנפח. גילינו את זה אחרי לילה ראשון ב-,Camp כנראה שמגרשי הטניס בפוסאן לא הכי איכותיים. בבוקר התעוררנו וכל מה שרואים מאז זה בחורים שריריים עומדים עירומים ומורחים לעצמם קרמים על התחת והביצים. בקו הזינוק השתפרה לנו ההרגשה כלפי המרוץ. מסתבר ש-90% מהחבר'ה פה נראים רציניים ובכושר, 8% בנות (כנראה. לא ממש בדקתי להן. לרובן רגליים יותר שריריות משלי) וכן, יש גם איזה 2% שמנמנים.

מתוך יומן מסע של אביחי גרינברג



 רכיבות בקבוצת מומנטום 

הפגישה הראשונה עם אלעד פלטין, המאמן את קבוצת "מומנטום" יחד עם ערן כספי, הייתה דחוסה בפרטים. רק היום, בפרספקטיבה לאחור, אנחנו מבינים שכל מה שנאמר בשיחה הזו הוא אכן נכון וגם עובד להפליא בשטח.

כמות המונחים ששמענו מפיו הייתה מרשימה: "תקופות בסיס, בנייה, שיא, דופק סף,דופק בוקר, תחומי דפקים, שבוע מנוחה, משקל ואוכל". סינית בשבילנו. "אימוני קבוצה באופני כביש, תחרויות, רכיבות במישור ולוחות זמנים". הכל שונה ממה שכבר התרגלנו אליו. בסוף השיחה יצאנו סקפטיים.

זה לא הסתדר לנו עם "מנטליות הראש הקשה" שפיתחנו עד אותו זמן: הרבה עליות, בשטח, בלילה. מצד אחד, לא ממש סמכנו על זה. נראה שאין בארץ מאמנים עם ניסיון בהכנת מתחרים לאירועי מרתון מרובי שלבים. בנוסף, הייתה לנו גישה לניסיון של זוג אחר, שעבר את האתגר. מצד שני, חוסר היכולת להסכים על נושאי אימון המתייחסים לרמות הדופק הטריד אותנו.

החלטנו ללכת על זה.

מעתה והלאה לוח הזמנים האישי והמשפחתי קיבל דמות של קובץ אקסל. נשלח אלינו פעם בשבוע ומתווה לנו את מידת הסבל השבועי. חיכינו למוצ"ש בכיליון עיניים על-מנת שנוכל לשבת ולסכם את השבוע בקובץ ולהזין לתוכו את כל נתוני האימונים.

 

בעוד לוח הזמנים משתנה, כמות השעות נשארה די דומה, אולם בסוף כל מחזור של שלושה שבועות, זכינו בשבוע מנוחה. אמנם מדובר היה רק בירידה בכמות ושעות האימונים, אבל, כמה חיכינו לשבוע הזה בכל פעם.

 

תחילת היום החמישי. המארגנים סידרו לנו הפתעה קטנה, שינוי במסלול למען תושבי Livingo, 300 מטרים מרווח אנכי של טיפוס בשיפוע של 14%, מה שאומר שכשזה קורה ק"מ אחרי הזינוק, כל 1,000 הרוכבים הולכים (טוב, חוץ מהמאה הראשונים שעשו את זה על פלטה גדולה), אחר-כך  המשכנו לסינגל שבכניסה אליו היה פקק של חצי שעה. התחלנו את היום הארוך ביותר רק בערך אחרי שעתיים של בזבוז זמן בשמש. לסיכום, סיימנו סחוטים אחרי 8.5 שעות, במילה אחת "זוועה", בשתי מילים "אתגר אדיר", בשלוש מילים "אני רעב איפה פה ה-Pasta Party? שלום, נשאר לך עוד Power-Bar?"

שלום שרף 5,600 קלוריות ואני קצת פחות אבל לא נשארנו פראיירים. כל אחד מאתנו דחף איזה קילו צלעות חזרזירונים נוטפי שומן, על האש. הפרשנות שלנו למשפט של אלעד, "אחרי האימון הגוף שואב הכל". כיף אדיר!

מתוך יומן מסע של אביחי גרינברג

 



 עבדים לדופק 

כך נראו האימונים כעת:

תקופת בסיס –  התאפיינה בריבוי רכיבות מישור. מסלול ראש ציפור הקצר חזר לכותרות. במיוחד זכור לנו לטובה שם אימון שבת אקראי בן 4 שעות, בדופק קבוע. לך תסביר למשפחה שעושה מנגל בדשא הסמוך, למה הם רואים אותך בערך 60 פעם באותה הקפה.

כחלק מהתוכנית, הצטרפנו לקבוצה באחד מסופי השבוע, לאימון כביש עם אופני השטח. מסתבר שהעלייה לנס הרים וצובה עם אופני שטח, בכביש, כשאנחנו נגררים מאחור, אינה מתכון להרמת המוראל. שבוע אחרי זה כבר הצטיידנו באופני כביש, רחמנא לצלן. אין מה לומר, זה היה פשוט כייף.

למעשה, הייתה תקופה של שבועיים שלא יצא לנו לגעת באופני שטח. כמעט שכחנו שאנחנו מתאמנים לתחרות שאינה על אספלט.

בתקופה הזו למדנו משמעת עצמית מהי. לכל אימון כזה, המחייב החזקת דופק קבוע, לזמן ממושך, נדרש מנגנון שכנוע פנימי חזק. הדופק מסרב לעלות? קמים מהכסא ומעלים אותו בכוח.

למדנו לזהות טוב יותר צרכים תזונתיים של גוף. בהתחלה צורך לתמר או בננה, שהפכו במהרה לג'לים וחטיפי PowerBar. הם עשו את אותה עבודה אבל תפסו פחות נפח.

בסיכום התקופה השתתפנו בוולבו צ'אלנג'. היינו מרוצים מהתוצאה. התחושה הייתה שאלעד מוביל אותנו בכיוון הנכון, כאשר משבוע לשבוע מורגש שיפור בכושר. שלום מאבד משקל עודף בקצב של קילו בשבועיים, כל מיני ורידים ברגליים מתחילים לצוץ, דופק הסף עולה.

 

תקופת בנייה – מגבירים לאט לאט את אימוני העליות והספרינטים על חשבון הרכיבות הארוכות בדופק נמוך יותר. קשה לנו לשכוח אימון קבוצה בקריטריום (מסלול כביש מעגלי וקצר) בשוהם: שנינו כבר לבד בחושך, רוכבים במהירות מסחררת, עוזרים אחד לשני בדראפטינג (רכיבה קרובה אחד על הגלגל האחורי של השני, כך שהראשון שובר את הרוח לזה שמאחוריו), מעבירים הילוכים באותו זמן, קמים באותו זמן. תענוג. תיאום מושלם, ללא צורך בדיבורים.

בסוף התקופה עשינו סימולציה לשלבי רכיבה במספר ימים:

יום ראשון - עלייה בשטח לערד מים המלח.

יום שני - תפרנו את כל השלוחות מנווה אילן עד הכיסלון ובחזרה.

יום שלישי - טיפוס בשטח לחרמון על בסיס מסלול של יורם ואריק, עמיתינו הישראלים המשתתפים גם הם בתחרות השנה.

הסימולציה הכרחית, ומלמדת אותנו שלתת בראש ביום הראשון גורר חוסר אפשרות לשלוט בדופק ובקצב בימים הבאים.

תקופת שיא – נכנסים לרוטינה של הכנה לתחרויות סוף שבוע. לבד, קשה להתאמן לאורך זמן בדופק אנאירובי, ולכן תחרויות הן המקום הנוח ביותר ל"אימון" כזה. אביחי הופך לחיית תחרויות וממרר לפלוטון הכביש את החיים. שלום, בעל מגבלות זמן ומשפחה, מצטרף מדי פעם לתחרות מעניינת. לנו היה כמובן קשה להפנים את הקשר בין תחרות כביש בדופק גבוה לבין מה שבפועל נתמודד איתו בתחרות "שלנו", אבל אלעד דאג להרגיע אותנו.

מונחים מוזרים חודרים אל הדיבור היומיומי, כשאנחנו מתחילים לשנן ראשי תיבות מוזרים  AR,FM,EM,SS ו-CR, כולם מונחים המציינים תחומי דפקים. מסלולי הרכיבה נקבעים על-פי הדופק שנצליח להחזיק בהם. העלייה הטכנית לנווה אילן נזנחה, דרך הג'יפים הפכה לאתר הביתי שלנו בגלל האופי הנוח שלה שמתאים לכל תחומי הדפקים. גובה מצטבר כבר לא כל-כך מעניין אותנו. אימון של שעתיים הוא מדוד ומדויק בזמן. לא יותר, לא פחות. כל כמות עליות בטווח זמן זה טובה לנו.

לעיתים אנחנו מגיעים לשבירה ויוצאים קצת מעבדות לחירות בצורת אימוני סוף שבוע עם אחרים. צביקה ובועז לקחו אותנו לחרמון בכביש, יורם ואריק הזמינו לכרמל. לפעמים חזרנו גם למשפחה והחברים.

בשבוע האימונים האחרון הסתכלנו לאחור וסיכמנו תקופה קשה עם פשרות לרוב ולחץ בזמן - אבל סיפוק גדול. כל האימונים, מלבד שניים שבוטלו, בוצעו בשלמות ועל-פי ההנחיות. קובץ האקסל האחרון שקיבלנו עבור השבוע של התחרות עצמה, הצחיק אותנו. הוא התייחס לתחרות כאימון לכל דבר. בשבוע הזה הרשינו לעצמנו לחרוג מההוראות. הפעם יצאנו לחופשי באמת.

 

היום השמיני והאחרון. נלחמנו כמו אריות. נתנו את כל מה שנשאר במאגרים הריקים, אפילו ראינו דופק של 170, מה שעמד כנגד כל הציפיות שלנו אבל התאים לחלוטין לציפיות של אלעד פלטין (מאמן מחונן כבר אמרנו?). ההישג המרשים התרחש בעלייה האחרונה לפני הפיניש. היא הסתיימה במעבר במנהרות מדהימות בסלע, שנותנות תחושה של עוף קפוא (כן, האיטלקים חופרים מנהרות גם לדרכי עפר). הקילומטרים האחרונים עד לפיניש הסופי לוו בירידה של 1,200 מטרים (מרווח אנכי) בשיפוע של 26%. נאלצנו לעצור באמצע להפסקת שחרור ידיים, לא קרה לי בחיים. תוך כדי, עקפה אותנו איזו אנגליה שכנראה איבדה את ה-V-brake. אל דאגה,  היא סיימה בשלום.

מתוך יומן מסע של אביחי גרינברג

 



 אז מה היה לנו שם...? 

נראה שאין דרך אחת להתאמן. אנחנו מצאנו שתוכנית קלאסית עם מאמן עושה את העבודה היטב, ולטעמנו היא הכי יעילה. גם ככה, מסגרת הזמן שעמדה לפנינו להכנה, מוגבלת לחצי שנה, לא אפשרה תוכניות גרנדיוזיות אחרות.

למתחילים, אין הרבה דרכים לשפר כושר סיבולת אירובי. לא משנה גם מה מטרת האימון, כלומר לאיזה אירוע מתבצעת ההכנה: אליפות ישראל או טראנס-אלפ. אנחנו בטוחים שרוב הרוכבים בארץ שהיו עוברים תוכנית אימונים דומה פחות או יותר היו גם מסיימים את התחרות.

עוד תובנה הייתה שאין צורך להתאמץ ולחפש בנרות עליות מטורפות שידמו לצפוי באלפים. דרך הג'יפים וראש ציפור העבירו אותנו את התחרות.

 

בסופו של דבר, השאלה היא כמה אתה מוכן לסבול. מדי יום בתחרות, כשאנחנו כבר אחרי מקלחת וסידורים הכרחיים, ראינו רוכבים שרק מסיימים את היום ונותר להם זמן מועט להתארגן. כל יום. הם פשוט סבלו. למרות זאת, מצד שני, גם כשאנחנו הגענו לקו הסיום היו כבר רבים וטובים אחרי הסיום והמקלחת.

בגלל מסגרת השעות בה התאמנו היה לנו שקט נפשי שמבחינת כושר נעמוד באתגר. יכולנו ללחוץ יותר במהלך התחרות  (לא שהיה הרבה יותר לתת, אבל תמיד שמרנו טיפה), לסבול עוד קצת ואולי לא ליהנות מהנוף, אבל, זה היה בשליטתנו. מצאנו לעצמנו את הזמן לתת בראש וגם את הזמן לעצור ולצלם. מי שמתאמן יותר יכול פשוט לשלוט יותר במה שהוא רוצה לעשות. על הסקאלה בין רוכבים על-אנושיים ורוכבי סוף שבוע מצאנו את עצמנו אי-שם באמצע מבחינת האימונים.  כך גם היה המיקום הכללי שלנו בסיום התחרות.

ולמרות הכל, מי שהיה שם יסכים עם שלוש מילים, שנאמרו לנו גם באותה שיחת היכרות עם ה"אויב":  "פסטיבל של כאב". ללא ספק.

 

רצינו לנצל הזדמנות זו כדי להודות למי שבעצם עשו איתנו את הדרך:

* רוני מ-Rudy-Project, שלשמחתנו הקסדות המצוינות שלו עברו בשלום אלפי ק"מ של רכיבה כמו גם משקפי השמש שהותאמו במיוחד לתנאים באירופה.

* משה סיני מ-Adidas, שייעץ והלביש אותנו במיטב מוצריו, ובמיוחד מכנסי הרכיבה המדהימים ששמרו על המקומות החשובים לאורך 655 ק"מ.

* אנשי DAA. מרבית האנרגיה ששרפנו מקורה היה בחטיפים, ג'לים ובאבקות של Power-Bar. משקה ה-Recovery בסוף כל יום היה כמו הסיגריה שאחרי.

* בועז וצביקה – זוג מטורף ומצחיק. הקדישו מזמנם הפנוי, תדרכו, עקבו וליוו אותנו עד חולצת הסיום. הלקחים והניסיון שלהם הפכו את התחרות שלנו לטובה ומהנה יותר.

* אלעד פלטין, המאמן שלנו. השתלט לנו על החיים, תפר לנו את תוכנית האימונים, הקנה לנו את הידע הדרוש, ידע לחוש באינסטינקטים חתוליים את מצבנו הפיזי והנפשי, השכיל לתת לנו בראש כשהגיע לנו, וחשוב יותר - ידע גם לכפות עלינו מנוחות כשהיינו בקצה.

* אחרונות חביבות הן בנות הזוג שלנו קרן ועמית הקטנה (של שלום) ונירדית (של אביחי). בחצי השנה האחרונה הן חיו עם טיפוסים שונים ממה שהכירו. עסוקים הרבה יותר, נתמכים הרבה יותר ובעיקר אוכלים וישנים. האתגר שלהן ודאי לא היה קל יותר. ללא תמיכתן, כל זה לא היה קורה.

תודה!



  הרצאה תתקים ביום חמישי בשעה 20:00 בתאריך ה19 באוקטובר,  
(שילוט, לרוכבי עילית אקספרט,ספורט ועממי יתקיים בתוך המושב).
עלות השתתפות - 20 ש"ח. (כיבוד ושתייה קלילים ונחמדים לכולם).
כל ההכנסות תרומה לעמותת ''כל אחד'' למען היחידה הארצית לאורטופדיה אונקולוגית –
מרכז הסרטן של המרכז הרפואי ת''א ע''ש סוראסקי ישראל.
 
הרעיון להרשם לטראנס אלפ (אביחי גריברג)
המתח לקראת ההרשמה והציפייה (שלום ווילך)
מתחילים להתאמן לבד, עד ההשתלבות עם מומנטום(אביחי גריברג)
הכנות אחרונות לתחרות (שלום ווילך)
 
ימי התחרות והמשברים (אביחי גריברג)
אימונים לקראת האתגר במומנטום/אימונים ע"פ דופק סף (אלעד פלטין)
המלצות וטיפים למעוניינים - שאלות ותשובות (אביחי, שלום ואלעד)
(ההרצאה תלווה בהקרנת שקופיות מהמרוץ).
 
דרכי הגעה למושב גינתון  
מירושלים - (כביש מספר 1) פונים ימינה במחלף בן שמן לכביש 443, פונים שמאלה לכיוון לוד, לאחר כ 2 קילומטר - פנייה ימינה, מגיעים למושב גינתון.
מת"א (כביש מס' 1) פונים ימינה במחלף לוד ונוסעים בכביש 40 דרומה, ברמזור השני פונים שמאלה לכביש 443, לאחר כ 1 קילומטר - פנייה שמאלה - מושב גינתון.
 
לפרטים נוספים:
אביחי גרינברג  -0544880838
שלום ווילך - 052-8801870
אלעד פלטין (מומנטום) 0523-541563
 

 

 


קרדיט: כתבו: אביחי גריברג ושלום ווילך
 
 הנפילה הראשונה שלי...
הנפילה הראשונה שלי זה מה שקורה כשרוכבים סינגלים להמשך
 רצועת אופניים בתכנון עירוני...
רצועת אופניים בתכנון עירוני משרד התחבורה מתלבט: היכן למקם את רוכבי האופניים, בכביש או במדרכה...? להמשך


לכתיבת כתבה במדור זה...
לרשימת הכתבות של אלעד פלטין Power-Train...
 לתצוגת פורום
להגיע ל-TransAlp Challenge...ולסיים - הרצאה בתאריך ה19 באוקטובר
אימייל יישלח באופן אוטומטי למחבר
 16/10/2006 :07:10 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  אלעד פלטין --Momentum-- עם תוכן  שכחנו לציין :
 9/10/2006 :10:06 חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  דור דביר עם תוכן  כתבה מעולה


[ ]
לפרסום זה יש: 2 הודעות

לדרוג הכתבה יש לבחור בין הר אחד לחמישה הרים
פצצה 5 4 3 2 1 חלש 
מספר מדרגים: 22    דרוג כללי: 3.81

––––– אודות הרים  –––  יצירת קשר  ––––  רשימת הדיוור  ––––  תנאי שימוש


אתר הרים הוקם על ידי דרור סופר כפרוייקט קהילתי ללא מטרות רווח
בשנת 2010 האתר עבר למצב "טייס אוטומטי" וככזה הוא אינו מתוחזק באופן עקבי
הוצאות תחזוקת האתר באדיבות אומניבייס בע"מ 2001 - 2024

הצהרת נגישות