ההתחלה
אוף, זה לקח הרבה זמן. משהו כמו 8 שנים שלא רכבתי. האופנים שלי ישבו במחסן וחיכו שיגיע היום שלהם שוב. טוב, הגיע הזמן שאציג את האופנים שלי:diamondback topanga96, אחלה אופניים למתחילים, שילדה קלה, צמיגים משובחים ואפשרות להתמרח על הכידון, קצת חלודה, אבל טיפול קל ב-WD40 פתר את הבעיה. בזמנו חרשתי לבד די הרבה כבישים באיזור חיפה עד ליום שאיזה טמבל אחד החליט להפתיע אותי מאחור ולצעוק "קסדה בראש טוב", אז זה נגמר ברע מבחינתי. הבחור לא אמד נכון את המרחק בינינו ופגע בי בגלגל האחורי. עפתי לתעלה בצד הכביש ולמזלי יצאתי עם מכות יבשות בלבד, זה היה הטיול האחרון שלי עד ראש השנה האחרון. לפני שנה, איילה, ידידה טובה שלי, הצטיידה בזוג אופניים (מעולים אבל קצת כבדים) והחלה לחפש שותף לרכוב איתו. בראש השנה זה הצליח: שוכנעתי לחזור לאופניים, וכך ישבנו לבחור מסלול שיהיה מספיק קל ולא טכני מדי לזוג טירונים כמונו. בסוף, אחרי מספר התלבטויות, בחרנו את המסלול בשמורת הבונים. |
שני פנצ´רים או למה צריך לקחת משאבה לטיול
מוקדם בבוקר ארזנו את האופניים באוטו וחיפשנו מקום לנפח בו את הגלגלים (שימו לב יש פה אקדח...). אחרי שני נסיונות מצאנו תחנת דלק שמשאבת האוויר שלה עבדה, ניפחנו את הגלגלים של האופניים שלי ושמנו פעמינו לעבר תחילת המסלול בחניון של המועצה האיזורית כרמל. כאן גילינו שלפרק את הגלגל הקדמי זה דבר אחד אבל להרכיב אותו חזרה - זה דבר אחר... לאחר דקות ארוכות של לחיצות ומשיכות הגלגל והבלם שלו היו במקום. זהו, התחלנו לנסוע. הדרך עוברת בשדות של עין כרמל, יום קיץ יפה ובהיר. עלינו על הגשר מעל כביש החוף, ולאחר התלבטויות לקחנו את הפניה הנכונה לתוך המסלול. הרכיבה בשדות, על אדמה קשה, עברה בצורה חלקה בניגוד לחששותינו הראשונים שאולי גם את זה לא נצליח - צמד טירונים שכמונו. בדרך עקפו אותנו רוכבים יותר מקצועיים מאיתנו עם חולצות רכיבה ומכנסיים וכל יתר הציוד שצריך. רכבנו בשדות ועברנו את מנחת החותרים שחזר להיות מנחת עבור צנחנים ומרחפים למיניהם (אני מעדיף את שתי רגליי על קרקע יציבה) ועלינו על דרך עבר שהיתה מלאה בקוצים (מישהו גנב את האקדח). המשכנו לרכוב והתחלתי לשים לב שמשום מה הרכיבה נעשתה קשה יותר וקשה לסובב את הגלגלים, אבל לא ראיתי ממקום מושבי שום דבר מיוחד. הגענו לחניון חוף הבונים ושם ירדנו להפסקת מנוחה, ואז ראינו (האקדח ירה!!!) שהגלגל האחורי שלי היה FLAT לגמרי. טוב, פנימית יש לי, אבל אין משאבה... התחלתי לחפש בין הנופשים בחוף מישהו שאולי יש לו משאבה. כ"כ הרבה גלגלי ים אבל לאף אחד לא היתה משאבה לנפח... בינתיים איילה הכירה שני רוכבים שנתנו לה את המשאבה שלהם ונעלמו. כך למדנו איך להחליף פנימית, ועם קצת אינטואיציה וקצת מזל הגלגל חזר למקום. התחלנו לטפס במעלה גבעת כורכר ואז ראינו את צמד מושיענו נחים במפרצון בין גבעות הכורכר. ירדנו למטה, התמקמנו לצידם והחזרנו להם את המשאבה וגם כיבדנו אותם בקפה וביסקויטים. אחרי רחצה קלה בים יצאנו עם תחילת הגאות מהים והמשכנו לרכוב לעבר קיבוץ נחשולים. כאן גם הצלחנו להתבלבל בין קיבוץ נחשולים למושב יואב הצפוני לו, וכמעט שטעינו בדרך. המעבר בין בריכות הדגים ובריכות החימצון של הקיבוץ כנראה שלא עשו טוב לגלגל שלי וכך שוב הרגשתי את ההרגשה המוזרה הזו של משהו לא בסדר. (בום!!) אוי לא! שוב פעם הגלגל האחורי מפונצ'ר. הפעם לא נמצאה משאבה וכך התחלנו ללכת ברגל עם האופניים עד פארדיס. קצת לפני פראדיס נפרדנו, ואיילה רכבה חזרה לעין כרמל ע"מ לאסוף את האוטו ואני הלכתי לפארדיס לחפש תחנת דלק ולהחליף פנימית. |
|
אחרית דבר
בזמן שחיפשתי משאבה וההחלפתי פנימית, איילה הגיעה לאוטו בעין כרמל ואח"כ לאסוף אותי בצומת פארדיס. חזרנו לחיפה, אכלנו במסעדה והתענגנו על ההישג הגדול. כמה מסקנות שהגענו אליהם: צריך להשיג משאבה. דבר שני: רכיבה היא באמת סוג של כיף. |
|