הרים - אתר האופניים הגדול בישראל

כתבות > מדור ביוגרפיה
עד כמה החום משפיע על הרכיבה שלך?

   לא רוכב/ת ביולי אוגוסט!
   רוכב/ת בשעות הערב המאוחרות
   רק עם זריחת החמה
   החום לא עוצר אותי
 
 

כרגיל התחושה לקראת הוולוו צ'אלנג' היא לקראת אירוע גדול, לא רק בגלל אורך המסלול, כמות המשתתפים, המתחם וההפנינג האדיר אלא בראש ובראשונה כי מדובר במרוץ זוגות, המחויבות כלפי בן הזוג, שיתוף הפעולה, החוויות המשותפות, המשברים וההצלחות הם אלו שמבטיחים לך את מה שכולנו מחפשים - דראמה ובכמות מסחרית.
קרדיט: עז הרים
הועלה על-ידי: 
אלעד פלטין Power-Train לאתר של אלעד פלטין Power-Train
8/4/2007, 12:26

                

   

 המוטיב במגידו היה המרווח האנכי 
זה המקום לציין שכל זה לא היה קורה אלמלא אנשי עז הרים היו עושים את מה שהם יודעים לעשות כל כך טוב. ארגון יוצא דופן, הפקת לקחים מאירועים קודמים, יבוא מוצלח של סטנדרטים מאירועים גדולים ועשירים בהרבה מחו"ל. תוסיפו לכל זה את התחושה האימהית שמלווה אותך החל בתהליך ההרשמה והביטחון שאתה מקבל שלא יזניקו בלעדיך וכלה בפינוקים בסוף המרוץ, חניית האופניים הבירות ההופעות. העיקר הוא לאפשר לך להתחרות נקי מדאגות מיותרות שעניינן לא רכיבה.

המוטיב במגידו היה המרווח האנכי, כמעט 700 מטרים של טיפוס להקפה בודדת, בשלוש רמות של מקצי מרתונים 19, 54, 81 קילומטר שתכליתן לאפשר לך לבחור את רמת הסבל שמתאימה לך. כבר בזינוק אתה מבין שלא מדובר פה בתחרות ליגה סטנדרטית, יש מסביבך טיפוסים חדשים מלוחמי סוף שבוע שתחרות בשבילם היא אירוע חד פעמי או דו שנתי ועד המקצוענים הטוטאליים שמכבדים את האירוע ובאים להלחם ולתת את הכל, למרות שהתחרות לא מזכה בשום ניקוד מקומי או גלובלי, רק כי מדובר באירוע מהמכובדים שיש בנוף התחרותי של ענף האופניים בישראל.

בשלוות שבת של שבע בבוקר מפתלות לעצמן מכוניות עמוסות אופניים את הדרך אל מגרש החנייה. הוולוו צ'לנג' – מרתון רכיבה שמתקיים זה השנה השלישית. וורן פרייר (עז הרים) תכנן מסלול רכיבה קשה של עליות, עליות ועוד עליות, ורק מעט ירידות של כיף וסינגלים, בין לבין. על קו הזינוק נעמדנו אביחי גרינברג ואנוכי בהמתנה להזנקת המקצה הארוך - 81 ק"מ (3 הקפות של 27 ק"מ).


 מיקומינו ב 5 דקות הראשונות של המרוץ היה בסיומו של "הפלטון" הראשון 
אלעד...
רגע הזינוק הגיע וים של רוכבים נשפך לפנים ופונה מיד שמאלה, מטפס אל עבר הגבעות וההרים של אזור יערות מנשה. אותו יום לא באנו אביחי ואני עם יותר מידי ציפיות בקנה. משהו כמו לעלות על הפודיום בקטגוריה יהיה נחמד בהחלט. אצלי לצערי רוח הקרב נשארה בבית (לא ספציפית לאחר הזינוק), אצל אביחי, למרות מה שיש בלב, בריאות וברגליים, הוא הגיע בעיקר בשביל הכיף... לזנק לתחרות גם בשביל הכיף - אין בזה בעיה, לזנק אך ורק ובעיקר בשביל הכיף, זאת בעיה רצינית (במיוחד כשיוצאים ל 81 ק"מ).
מיקומינו ב 5 דקות הראשונות של המרוץ היה בסיומו של "הפלטון" הראשון – בין הזוג העשירי לחמש עשרה. השתדלתי לא להילחץ (ולצערי זה לא היה כל כך קשה) בעיקר בהסתמך על כך שהיתרונות שלי כרוכב גדלים לאחר שעוברים את השעתיים מרוץ לפנים. מצד שני ובשל כך, בהקפה הראשונה הייתי צריך להתרכז ולהשקיע הרבה יותר כדי להיצמד לראשונים. ידעתי טוב מאוד שאביחי חזק ממני בכושר, אך חסר ניסיון בכל הנוגע למרוצי XC או מרתון, לפחות ברמה של מקצה עלית ישראלי, מול רוכבים אלה אנחנו מתמודדים (לאחר 4 וחצי שעות גם אצליח להבין כמה צדקתי...)

בקילומטר ה 10 בין עלייה אחת לשנייה, אספנו את עידו סירקין וניל אובראיין שנתקל בבעיה באופניים, אך הוא מצליח לחלוף על פנינו לפנים ובורח. מסביבנו ויקטור קטייב ויוסי בתרפוקר, קובי פורת ועמית לוינזון. החלטנו מראש שלסינגלים אני בכל מקרה נכנס ראשון ואביחי אחריי, דבר שאנחנו לא מקפידים עליו מספיק... ובשל כך מוציא אותי מעט מריכוז.
חצי הקפה ראשונה והגב התחתון כבר מתחיל לכאוב בצורה מעוררת דאגה ועוד לא סיימנו אפילו 12 ק"מ, מייחס זאת לרכיבה על אופניי סנטה קרוז שהשאלתי לתחרות יומיים קודם מאסף אנגלמאייר בחנות מצמן בילו (לא בגלל שחיפשתי אחרות, פשוט שלי לא היו תקינות) - מתיחות לפנים אל מעבר לכידון לשחרר את החוליה התפוסה 'וקנאק' בריא לו חיכיתי נשמע והגיע... איזו הקלה... עד לפעם הבאה.





 אנחנו כבר מבינים שהראשונים ברחו לנו 
אביחי....
יציאה להקפה ראשונה - אני מרגיע את עצמי "מדובר פה במרתון. סבל ארוך, אבל הדופק לא צריך להיות מטורף, איך אפשר 80 ק"מ?", לא עוברות שתי שניות, יוצא זינוק מתגלגל וורן כהרגלו חוזר על הטריק של וולוו סדום ומגלגל את הרוכבים ישר אל סף חומצת החלב שלהם. "זה תיכף יירגע...?!" אני מקווה. בשתי העליות הראשונות אנחנו עוקפים ומשפרים מיקום אבל הראשונים עוד רחוקים. אני כמעט בסף, זה לא מסתדר לי כל כך עם התוכנית. אני מפציר באלעד להיצמד לתוכנית ולהירגע, בתגובה אני חוטף צעקות, "כבה את המד דופק ותוביל! " (אבל בדיוק קיבלתי אותו לפני שבוע... הפכתי אותו על הכידון).
אנחנו כבר מבינים שהראשונים ברחו לנו וצריך להמשיך להלחם על מיקום. מידי פעם אנחנו עוקפים. לעיתים רחוקות נעקפים, מכירים כבר את הסביבה, מי מקדימה ואת מי השארנו מאחורה. אני כרגיל חזק במישור ונוטל את ההובלה, אלעד תותח בטכניקה (הערת המחבר – 'תותח' בטכניקה = רוכב טכניקה ברמה בינונית + של רוכב עלית ישראלי !) טס ואני מנסה לתפוש אותו, מנגן בראש את sunday... של U2, ומשנן את המשפט של אלעד, "תעזוב ת'ברקסים! רק תחזיק עם כל האצבעות את הכידון ותזרם!".
(אביחי תחליף שיר... הוא רומנטי מידי)

 "אביחי @#$%^%%^!!! בוא כבר !!!" 

אלעד...

אביחי מתחיל להרגיז...!!!

אביחי חושב שהוא בטרנסאלפ במטרה לעשות כיף במרוץ ולסיים. שכח שהיום הוא יכול לנצח... אנחנו נכנסים לסיום ההקפה הראשונה והX#@%$& מוצא לו את הזמן להאט, להביט בצופים – לתת צ'אפחות לצעירים, להביט מעט במופע רכיבת אקסטרים... מזל שלא נשארנו לשתות בירה (15-30 שניות....!!!)

"אביחי @#$%^%%^!!! בוא כבר !!!"


אביחי

הקפה שנייה פתאום פוגשים שוב שני זוגות שכבר ברחנו להם ממזמן, לא ברור, אולי פספסנו אותם. (אולי זה בגלל סיפורי פוגי של אביחיי) אנחנו מוטרדים קצת, אבל ממשיכים להתרכז בלהכתיב קצב. אני מתכווץ ברגליים ומקלל (בבטן) ממשיך לשתות הרבה ולאכול בעיקר בעליות. בשלב זה ברור שהסבל עוד ארוך ולא ניתן להוריד קצב, אנחנו נכנסים לקצב בהקפה שלישית. אלעד מתכווץ וסובל מהפציעה של יומיים קודם (רגל עץ), כואב לו וגם הוא מקלל (לא בבטן). אני מנסה לעזור כשאפשר ובעיקר לנדנד: "אכלת?" שתית?" הכל רק כדי להשכיח לו את הכאב.

 


 עד אותו רגע, חלפו בערך שלוש שעות ושלושת רבעי 
אלעד...
הקפה שנייה – בהתפתלויות נחש אנקונדה אל מעבר לכידון אני מחפש אחר קנאק נוסף שלבסוף מגיע מתחתית הגב. איזה יופי, עכשיו אני יכול להתרכז בפיזור הכאב מהרגליים ופחות מהגב. ג'לים... מים... הרבה מים, כדי להעפיל על כמויות המינרלים והמלחים שנכנסות לגוף, יותר להרוות אותו בנוזלים ולא רק במלחים (זה ייבש אותנו). אני מרגיש שהגוף נפתח אט-אט והכאבים מתפזרים אל עבר סוף העלייה. אביחי עדיין חזק, מאוד חזק. כך שהוא מוביל מלפנים וברגעים מסוימים בורח יותר מידי לפנים. דבר שעצבן אותי לא מעט, אבל כנראה שזה גם מה שהשאיר אותי בפוקס.
שני שליש הקפה שנייה....
"אלעד אני צריך להשתין !"
"מה ???!!!" אני לא מאמין.
"להשתין, אני צריך להשתין !"
"מה ? אתה לא יכול להתאפק ?"
"אין סיכוי"
"אתה הורג אותי.... תברח לכיוון העלייה, אם אני עוקף אותך אז תצמצם" (45-30 שניות).

סוף הקפה שנייה, אני כמעט ובועט באנשים בעמדת השתייה, כדי להגיע לצידנית מלאת הקרח והבקבוקים. מחליף מהר בקבוקים וממשיך... איפה אביחי...איפה אביחי...@#$%^... איפה אביחי.... חולפות 30 שניות... אני אפילו מספיק לחזור לאחור ולחלק נשיקה להילה.... אז 'הנסיך' מחליט להגיע.
"מה התעכבת שם ? נתת ראיון ?"
"לא. מילאתי מים"
"@#$%^"
אני מפמפם מים אל תוכי ולוחץ עוד ועוד ברגליים... רק לפנים...
אמצע הקפה שלישית אני מתחיל לראות שחור בעיניים... עוד מים... עוד ג'ל... תאנים...
עד אותו רגע, חלפו בערך שלוש שעות ושלושת רבעי... אני לא יכול לומר שלא נתנו הרבה, אבל אני לא יכול לומר שגם השקענו כל כך, רכבנו חזק ושמרנו רזרבות מבלי שהתכוונו (כל אחד וסיבותיו).
אבל אז, לאחר נקודת הביקורת הראשונה, בסוף העלייה הלבנה ראינו שתי חולצות לבנות....

כמעט ארבע שעות קודם - שתי דקות לזינוק, לאיש יחיד ומיוחד טרחתי במיוחד לעזוב את אופניי ולשאול לשלומו –
"ניל מה קורה – בוקר טוב !"
"הכל בסדר גמור בן אדם, מה נשמע ?" הוא ענה במבטא האירי שלו.
"אתה נראה כאילו אתה דומה לאבא !" אמרתי.
"אני מרגיש כמו אבא !" הוא הודה
"בהצלחה !"

לא הייתי צריך לחשוב הרבה, גם עם מעט הדם שנשאר במוח – החולצות הלבנות הן של ניל אובראיין ועידו סירקין... אביחי לא הבין מהיכן הגיעה הקפיצה שלי לתוך העלייה... מהר מאוד הוא הגיע אליי...
"מה קרה ? "
"זה ניל וסירקין מקדימה" לא הייתי צריך להוסיף יותר כדי שיבין.
עכשיו הדברים החלו לכאוב באמת...
בין 5 ל 7 דקות כואבות חלפו והגענו אל סירקין את אובראיין. שום מילת שלום או נימוס אחד לשני, רק כאב פיזי טהור. אני לא חושב אפילו שהבטתי להם בפנים, מה שהיה חשוב לי באותו רגע זה פשוט לשבור אותם ולהמשיך הלאה. אני צועק על אביחי שיצמצם מהר לפנים, מעט מתפלא איפה נעלם לו הכוח (ושוכח שכמה קילומטרים קודם הוא עוד דחף אותי בעלייה – תרתי משמע).
ניל עוד מספיק לרכב איתי לפנים ופותח פער מסירקין... כאילו מנסה לומר לי – 'חביבי, אם זה היה תלוי בי, לא הייתי רואה אותך ממטר....
בטח...היית מת.

לקראת נקודת הביקורת האחרונה אני מדווש על אדיי בנזין אחרונים, דווקא הרגל הבריאה מתחילה להיתפס (בצורה הגיונית לגמרי) אביחי דוחף אותי לתחנת הרענון האחרונה.... מעניין איזה מקום אביחי היה מגיע עם אייל רהט, חולפת לי המחשבה... היה נחמד לעשות היום איזה אימון נפח בכביש.... אני חושב ושוכח לרגע מהכאבים בגב ומזה שאביחי דוחף אותי מאחור....
"אביחי אני יכול להפסיק לפדל בכלל ?"


 יש לי עוד הרבה מה ללמוד 
אביחי
סיימנו בארבע שעות וחצי, מקום רביעי, אבל בתחושה טובה. בקו הסיום פשוט קרסנו, בקושי עמדנו, לא נשארו כוחות, התרסקות טוטאלית. הכל כואב אבל כיף!
אם לא ברור, אז אני חייב לומר תודה לרוכבים שהגיעו, ל"עז הרים" ולאלעד פלטין.
מה למדתי ממרתון הזוגות הזה?
1. יש לי עוד הרבה מה ללמוד.
2. אפשר לעבוד יותר טוב כזוג.
3. צריך להיות יותר חזק בטכניקה.
4. צריך להיות יותר חזק ברגליים.
5. לא מספיק להיות חזק ברגליים ובטכניקה.
6. צריך להיות יותר חזק בראש ונכון לסבול יותר.

תודה רבה לעז הרים, תודה רבה לאסף ממצמן בילו על האופניים.
ותודה לכל רוכבי מומנטום באשר הם שרכבו במסלול הארוך, הבינוני והקצר.


קרדיט: עז הרים
 
 למה אין מקצה אולימפי בשחיית חזה בטריאתלון אילת ?...
למה אין מקצה אולימפי בשחיית חזה בטריאתלון אילת ? בתקופה האחרונה, עקב אילוצי צו 8 ודברים אחרים שלא קשורים לאימוני רכיבה, התחלתי להגיע למרוצי אופניים בעיקר עם הלב ובלי הרגליים (יער מגנים, טור דרום). באליפות ישראל באופני הרים כבר השתתפתי כמאמן בלבד, אז הבנתי שאו להמשך
 האופניים שהצילו את חיי ...
האופניים שהצילו את חיי סיפורו של ישראל, נער יהודי בן 16 יליד פולניה, שיום בהיר אחד, במלחמת העולם השנייה עלה על אופניו, נפרד ממשפחתו אותה לא ראה עוד ויצא למסע הישרדות בין פולין לרוסיה להמשך


לכתיבת כתבה במדור זה...
לרשימת הכתבות של אלעד פלטין Power-Train...
 לתצוגת פורום
וולוו צ'אלנג' מגידו 2007
אימייל יישלח באופן אוטומטי למחבר
לדרוג הכתבה יש לבחור בין הר אחד לחמישה הרים
פצצה 5 4 3 2 1 חלש 
מספר מדרגים: 26    דרוג כללי: 3.69

––––– אודות הרים  –––  יצירת קשר  ––––  רשימת הדיוור  ––––  תנאי שימוש
אומניבייס בע"מ 2001 - 2019