הרים - אתר האופניים הגדול בישראל


טקסט הודעת פורום

4/12/2011 7:56:00 PM חפש הודעות של משתמש זה לחץ\י לפרטי משתמש  אלעד פלטין Power-Train עם תוכן  הפיסקה החסרה - אודות מכת החום
נושא: הפיסקה החסרה - אודות מכת החום תאריך: 4/12/2011 7:56:00 PM
מחבר/ת: אלעד פלטין Power-Train

יצאתי לדרך, ליום שטמן בחובו הפתעות. בסיסי צבא מצריים, נפרסו לאורך הדרך, ליוו אותי בבטחה באוטוסטרדה הדו-נתיבית. ככל שהמרחק מקהיר נגמע עוד ועוד לאחור, הלכו והתמעטו המבנים שנטמעו במדבר רחב ההיקף וידיים, זה מילא את העין בצבע חום – חם – לוהט.
בעשר וחצי חייך מד החום שהתנדנד על השנתה שלצידה היה המספר 40, מד הקילומטר הראה 70, כאב הראש אמר : תעצור!
קיררתי את גופי בעזרת בקבוק קולה קטן, משקה כה נפוץ ברחבי העולם שלפיו הייתי מעריך תמיד את רמת החיים בכל מקום ומקום. כאן במצרים רמת החיים עלתה – 1 לירה מצרית לבקבוק קוקה קולה בן 180 סמ"ק.
הערבית שבפי נשכחה במתכוון, מכיוון שהוזהרתי מראש מאנשי העיר סואץ שאינם מגלים אהדה רבה לישראלים, בגלל ההיסטוריה המרה של העיר. חייכתי בלבי ואמרתי ש´וקארן - במבטא אוסטרלי, כששמעתי את בעל פונדק הדרכים גוער בעובדו שניסה לגבות ממני מחיר מופקע עבור המצרכים המועטים שקניתי.
המשכתי לדווש את דרכי בכבשן הלוהט כשהרגשתי עדיין שמשהו אינו כשורה, האטי ועצרתי בצד הדרך בתחנת אוטובוס נטושה עשויה בטון מתפורר. גופי להט מרוב חום, קרני השמש חדרו את כל ארבעת שכבות הקרם של ד"ר פישר, בעוד הנוזל החשוב בגופי תסס כיין אדום לעבר סחרחורות מפחידות. מד הטמפרטורה מאקוודור, נקשר לשק השינה, הראה 52 מעלות ´ללא צל´ בזמן שצבע עורי נצבע בגוון רע של צ´ונט, הרטבתי מעט את פניי ונופפתי לאוטובוס שעצר במיוחד בשבילי, שהכל בסדר והוא יכול להמשיך בדרכו.
אבל לא הכל היה לגמרי בסדר.
עשרים קילומטר נוספים הצליחו להסביר לי שאת יום הרכיבה הראשון אני צריך להפסיק לפני שיקרה כאן אסון, הפעם נעצרתי ליד בקתת עץ-בטון שהוקמה ליד בסיס צבאי קטן.
איש סחבות ספוגות ריח סולר נתן בי מבט מודאג.
"סאלם עליכום".
"עליכום אל-סאלם" – עניתי תשוש.
"מים ?"
שטפתי את פניי מתוך גיגית מלאה סימני שמן, לא ידעתי האם אלו סימני שמן של סולר, או סימני שמן קרם שלי שהסתכלו בי בסימן שאלה. השעה הייתה שתיים בצהרים, הדופק לא רצה לרדת מקצב המאה עשרים, למרות שכבר עברה שעה מאז שעצרתי, גופי כבר להט כגחל.
הבנתי יותר מהשמש שלהטה לא רחוק ממני, שחטפתי מכת חום הגונה (לא התייבשות כפי שרבים דואגים לטעות) הגוף, מפאת החום הרב מתקשה לקרר את עצמו. הצטערתי על כך שלא הייתה ברשותי שקית אינפוזיה מרעננת, זאת הייתה מצליחה לעשות בי פלאים, אך בחביות היו הרבה מים והפתרון הטוב ביותר שנותר לי באותו רגע קריטי, היה לשתות, לשתות, לשתות ולשתות, עוד, עוד ועוד.
"אתה יכול לישון כאן" הצביע האיש הטוב לעבר ארגז שעליו הייתה מונחת שמיכה צבאית.
הוא נכנס לעבר בקתת הבטון וחזר משם עם שמיכה נוספת.
מהשעה שלוש בצהרים אינני זוכר שהבטתי שוב בשעון, או נכון יותר לומר שאינני זוכר הרבה דברים חוץ מהדברים החשובים באמת, שכללו : שתייה, שינה והשתנה (וכל אלה במקרי אין סוף פעמים). בלילה נכנסתי לשלב של חצי תרדמת. שתיתי הרבה מים וניסיתי לקרר את ראשי במגבת ספוגת מים קרים וכתמי שמן. פינת ההשתנה הייתה ליד טנקT-62 או T-72, לשם צעדתי כשיכור מאפיסת כוחות מספר רב של פעמים במהלך הלילה, אחרי הפעם העשירית ששהיתי שם הפסקתי לספור.
מחשבות אובדניות רצו לארוז הכול ולחזור מיד לקהיר. היגיון עקשן בלתי מתפשר עמד למולם. בדיחה יהיה לסיים את המסע ביום הראשון, ובדיחה לא פחות עצובה אם נכון הדבר שכל יום במהלך הצהרים עוברת הטמפרטורה את תחום החמישים מעלות צלזיוס, אולי זה היה סתם חמסין של חודש אוקטובר… ואולי
אולי מה ?
אולי...לא ?



חזרה לפורום