| 636 ק``מ, Braga: ``כשתתעוררי, לא תראי אותי, באמת שמצטער על המכתב`` | 
| | יומיים לפני הטיפוס הקשה אל גבול ספרד, חשבון נפש גלוי עם אחותה המוזנחת, פורטוגל. ולא, זה לא יהיה השיר שלנו. |
| בשביל ההוגנות הבינלאומית, צריך לפתוח בגילוי נאות: אני סְפָרַדוֹפִיל. מאוהב בספרד, מרותק להיסטוריה שלה, נמס מהשפה שלה, מקנא באהבת החיים של האנשים שלה, מעריץ את המטבח שלה. ביקרתי בה כמה פעמים, אהבתי את כולן, וכנראה בשל כך החלטתי לפתוח את המסע האירופי שלי בטיול חוצה-חצי-אי-איברי, כמו ילד שמתחיל את הארוחה מהקינוח.
על פורטוגל, לעומת זאת, ידעתי הרבה פחות. ידעתי שהיא חולקת מאפיינים משותפים רבים עם ספרד, ושכמוה היא זכתה לעדנה במאות ה-15 וה-16 בזכות הגילויים האימפריאליסטים והקולוניות הרבות מעבר לים, ושהיום היא מדינה ענייה, שזוכה לסיוע כבד מן האיחוד האירופי. ברכיבה מליסבון צפונה – דרך מחוזות מתויירים ופחות מתויירים, קיוויתי ללמוד עליה יותר.
כנסיית Azulejos
"אתה יכול למנות קסם אחד או שניים?"
בשיחה מרתקת שהיתה לי עם הנס ואגנס, זוג הולנדים מקסימים שעברו לחיות בפורטוגל לפני שש שנים ופתחו בחצר האחורית של החווה שלהם אתר קמפינג נפלא ומומלץ (Campismo O Tamnco, בכפר Lourical, דרום מערבית ל- Coimbra, 236-952-551, המחיר- 5 יורו לאדם באוהל קטן). למדתי הרבה על הזרמים התת קרקעיים של החברה הפורטוגזית, הבלתי נראים לעין החולפת באוטובוס או ברכבת מליסבון לפורטו ובחזרה. הם סיפרו לי שהם התאהבו במדינה הזו והחליטו להעביר אליה את חייהם, בגלל הפשטות שלה, בגלל החיים הבסיסיים והסיזיפיים, בגלל הכנות והחמימות הטבעית של האנשים, ובגלל חוסר הפיתוח התעשייתי, שטרם פגע בטבע הנפלא שלה. אבל כל אלו השתנו, מאז שהיא הצטרפה לאיחוד האירופי, ואפילו בכפר הקטן שלהם מורגשים שינויים רבים בחברה הפורטוגזית.
מנזר Santa Maria, Alcobaca
בתור התחלה, פורטוגל "קפצה" אל המודרניות, גילתה את הכסף, והחברה הפכה בפתאומיות להרבה יותר מטריאליסטית. המעבר הבלתי מדורג הזה אל הקידמה הביא בבת אחת את האינטרנט, את הפלאפוניה, את הטלויזיה המסחרית, את המכוניות החדשות, את התעשיה ואת הכסף הגדול. כל זה – אל תוך מדינה שרק ב-1974 השתחררה משלטון רודני שמרני, וחברה שהיתה עד לאחרונה פשוטה, מסורתית וחקלאית בעיקרה.
Obidos
חקלאי ב- Baira Litoral
החומרנות החדשה הזו מביאה את הפורטוגזים – ולזה אפשר לשים לב בכל מקום – לרצות יותר: חדש יותר, גדול יותר, מפואר יותר, הצעירים מסתובבים עם הפלאפונים החדישים והצעקניים ביותר בעולם, כאילו היו סינגפורים או הונג קונגיים. אפשר לראות בני עשרה, שרק זכו לרשיון נהיגה, נוהגים במכוניות גרמניות או צרפתיות חדישות ומבריקות. סוכנויות מכירת רכב נמצאות בכל מקום, כמו גם חנויות למוצרי חשמל משוכללים, וכל זה במדינה שלרבים מאזרחיה אין כסף לגמור את החודש, שאחוז ההתחמקות מתשלום מיסים בה הוא מהגבוהים באירופה, ושהמערכת הסוציאלית שלה בקושי מתפקדת. הפער הזה, בין הפשטות של הדור המבוגר לבין המודרניות של הדור הצעיר, יוצר ניתוק וניכור בין הורים לילדים, שמוצא ביטוי בהתפוררות התא המשפחתי המסורתי והבהייה הבלתי נפסקת של צעירים בטלויזיה (השהיות שלי באכסניות נוער עם צעירים פורטוגזים מאשרות את הממצאים העצובים הללו). אבל גם המבוגרים חשים צורך להפגין פאר, ואצלם זה מתבטא בקיצוניות בשיפוץ ובבניה של בתים, מפוארים וגדולים ככל שניתן. בכל מקום שאני רוכב יש אתר בנייה כזה או אחר, ואני מסופק לגבי פירוש אופטימי שלהם כסימנים לצמיחה. לדעתי, כל המערכת הזו, של בניה, התחדשות וקניית מוצרים חדישים, מתבססת על הלוואות, ללא שיקולים כלכליים רציונאליים או בסיס כלכלי הגיוני. | |
קבלת ההחלטות הבלתי רציונאלית והצורך "להשוויץ" באים לידי ביטוי ברור ביותר בדרך שבה מתכוננת פורטוגל לאירוח טורניר אליפות אירופה בכדורגל (Euro 2004), באמצע יוני עוד פחות מחודשיים. בשמונה ערים במדינה נבנו 5 איצטדיונים חדשים ושיפצו 5 אחרים, בעלות של סדרי גודל יותר ממה שתוכנן, ושודרגו שלושת נמלי התעופה המרכזיים. התרומה שתוותר למדינה, גם אחרי הטורניר, היא ברורה, אבל כבר עכשיו ברור שהחריגות מהתקציב היו עצומות, ושגם בתסריט האופטימי ביותר היא לא תצליח להחזיר את ההשקעות העצומות. איצטדיונים אולטרא מודרניים של 30,000 מקומות ישיבה ניבנו מאפס בערים שאין בהם קבוצות כדורגל פופולריות, ולמעט בשלושה (!) משחקים שייערכו בהם בטורניר, קשה לדמיין מתי הם יתמלאו שוב. והכי גרוע: חלקם עוד לא מוכנים. אוהדי הכדורגל – אל תתנו למצלמות הטלויזיה המסחרית להטעות אתכם: גם אם מעמדת הצילום לא רואים – או לא רוצים להראות – החנייה הענקית לא תהיה גמורה, קומפלקס הספורט המוגזם והשאפתני שנבנה בסמוך יעמוד עדיין בשלבי בניה התחלתיים, וייתכן מאוד שהקירות החיצוניים של האיצטדיון יהיו עדיין בטון חשוף. הביקורים שלי בכמה איצטדיונים חדשים לימדו אותי שאין שום סיכוי שבעולם שהם יהיו מוכנים לחלוטין למשחקים.
וגם בלי השינויים המעציבים הללו בחברה הפורטוגזית, אפילו דבר אחד בפורטוגל לא ריגש או הלהיב אותי באופן יוצא דופן בשלושת השבועות האחרונים, למרות שביקרתי במקומות נאים ונהניתי מהזמן שעבר עלי כאן. נקודת ההתחלה שלי, ליסבון, היא בירה צבעונית ואלגנטית, עם נופים יפים כמעט מכל גבעה בעיר, היסטוריה מפוארת ומודעות גבוהה לשימור. בניגוד חריף אליה, Porto היא עיר פועלים מתפוצצת מאופי, עם יופי טבעי ושכיות חמדה ארכיטקטוניות, שהקסם בהן הוא דוקא בהיעדר השימור ובאותנטיות המדהימה. Coimbra – העיר השלישית בגודלה ובאמצע הדרך בין ליסבון לפורטו – מכונה "אוקספורד הפורטוגזית" ורוגשת מאלפי סטודנטים שמאכלסים את האוניברסיטה הותיקה ביותר בפורטוגל, הממוקמת בראש הגבעה במרכז העיר, עם נופים נפלאים לנהר ולהרים המקיפים את העיר. בשתי ערים שכנות, Alcoboca ו – Batalha, נמצאים מנזרים מפוארים ומרשימים מהמאה ה-12, בסגנון בנייה ייחודי לפורטוגל בשם Manueline.
בתים ב- Praia de Barra
אבל עם כל אלה, הרגע שסימל עבורי באופן החריף ביותר איפה עומדת פורטוגל אל מול אחותה הבכורה שמעבר לגבול, היה בסביבות שתיים בלילה, אחרי כמה בירות עם זוג ההולנדים. אחרי שדיברנו על כל התלונות והשינויים השליליים שעוברים על פורטוגל, אמר הנס: אבל עדיין אפשר למצוא כאן המון קסם. אשתו ואני הנהנו בהסכמה שבשתיקה, עד ששאלתי: אתה יכול למנות לי אחד או שניים?, והנס חשב לדקה ארוכה ואמר, לא.
לאהבה פנה שמאלה
"אתה כבר נהנה? לא בודד לך?"
בימים הראשונים לטיול, כששאלו אותי מהבית כל הזמן, אתה נהנה? עניתי, לא יודע. אולי צריך זמן להתרגל, כמו בכל טיול. אולי זה המשקל הכבד מדי, הקושי שברכיבה הלא יציבה, הכושר הבינוני, או מזג האויר ההפכפך. אולי זו פורטוגל, שלא הלהיבה במידה שציפיתי ממנה. כל אלו התנגשו בחוזקה בתחושה החריפה של "הנה, אני מגשים חלום", ועם התקופה הלחוצה מאד של לפני היציאה. אבל עם הזמן נהיה יותר קל, והיום כבר קל לי לענות, כן אני נהנה, טוב לי, ושלומי נהדר. הכושר משתפר, והיום אני מסיים רכיבה של 70 ק"מ בלי עייפות מוגזמת או כאבי שרירים, לעומת האפסיות הכללית שאפיינה אותי בסיום רכיבה של 30 או 40 ק"מ בשבוע הראשון.
 |
בנוסף לכושר במשתפר, אני עושה כל מאמץ להפחית מהמשקל שאני סוחב איתי, ואני מניח שכבר הסרתי מעלי כמה ק"ג. כבר אחרי שלושה ימי רכיבה שלחתי הביתה חבילה עם ספר מיותר (מה אני צריך לונלי פלנט של כל אירופה הים תיכונית עכשיו?), זוג מכנסיים ארוכים (שניים מספיקים בהחלט) ועוד שטויות. מאז אני משתדל לזרוק משהו כל יום כמעט: בקבוקון כורכום (אורז אפשר להכין גם עם כמון) סליל גדול מדי של מסקינג טייפ (קניתי קטן יותר), שתי צלחות פלסטיק (אפשר לאכול ישר מתוך הסירים של הטְרָנְגִיָה) או נרות קטנים לאוהל (הפנס מאיר נהדר). מגמת ההפחתה במשקל באה לידי ביטוי קיצוני בספר Roteiro Campista, שמפרט באופן נפלא את כל אתרי הקמפינג בפורטוגל: הם מסודרים גיאוגרפית מצפון לדרום, כך שכל כמה ימי התקדמות צפונה אני תולש מהסוף כמה עשרות עמודים של אתרים שאליהם אני כבר לא אגיע... בתום יום קשה אחד של הסתובבות ב- Coimbra חטפתי חורפה, אפילו על החצובה שלי, שלמרות יעודה לטיולים, שקלה לפחות קילו, החלטתי שאני לא משתמש בה מספיק למשקלהּ, ובפתאומיות השלכתי אותה לפח אשפה על הטיילת... אנשים הסתכלו בי המומים. אני מניח שכל זה נראה מוגזם לחולטין, אפילו קטנוני, מהבית. אבל חצי ק"ג ועוד חצי ק"ג ועוד חצי ק"ג בסופו של דבר מקלים על המשקל, ולמרות שקשה לשים לזה לב, אני בטוח שזה עוזר.
מחכה למעבורת ל Sao-Jacinto
על המעבורת ל Sao-Jacinto
אחותי אורלי שואלת ב תגובותיה מה שלום הדגל הצהוב שעל העגלה (היא קנתה לי את הבד בדרום תל אביב... תודה, אחותי) וכמה כואבות הרגליים. שלומו של הדגל נהדר, הוא רואה נופים נפלאים (בטח לעומת דרום תל אביב) בלי להתאמץ בכלל, ואני ממש מרגיש שהוא גורם לנהגים להבחין בי מרחוק ולהתיחס אלי יותר ברצינות. הוא חשוב בעיקר בימים אפרוריים או גשומים, שבהם קל לא להבחין בי, או בכבישים מפותלים או עמוסים במיוחד.
קמפינג בחוף ים צפונית ל- Peniche
נמל Peniche
הרגליים, במפתיע, הן לא החלק שכואב בתום יום רכיבה ארוך. יותר מהן כואבות הכתפיים (הידיים מחזיקות בחוזקה בכידון – כנראה לא בתנוחה אידיאלית לרכיבה ארוכה – בגלל המשקל הרב וחוסר היציבות) והתחת ("שלמה הרוכב בדרכים", תודה על הטיפ בקשר למושב. אני באמת מקפיד על מנוחות קצרות באופן תדיר ואולי באמת אחליף את המושב). בשבועיים הראשונים רכבתי גם עם תיק על הגב, שבו שמתי דברים קלים, אבל שתופסים מקום, כדי לצמצם את מצוקת המקום בתיק הגדול. אבל אחרי שנפטרתי משטויות מיותרות הצלחתי להוריד את התיק מהגב (אני מקפל אותו, ריק, בתוך התיק הגדול), מה שמקל מאוד על הכתפיים, עוזר בנידוף הזיעה, והופך את הרכיבה למהנה יותר.
Torriera
כנסייה בחוף Miramar |
שאלה פופלרית נוספת ששואלים אותי נוגעת לבדידות. טיול על אופניים הוא אכן חוויה בודדת, אין ספק. לא רק שכל היום אני "על ההגה", רק אני והמחשבות, הרי שברוב הלילות אני ישן באוהל – לפעמים באתרי קמפינג ולפעמים ככה סתם, בטבע – וככה גם הערב והלילה עוברים בבודדת. בינתיים זה לא מפריע לי, למעט הגעגועים החזקים לחברה שלי, ענבלי, והאמת היא שגם הטיולים הקודמים שלי היו מלווים בלא מעט בדידות. אני מניח שיש אנשים שיכולים להינות בחברת עצמם בלבד, ויש כאלו שלא, ואני מאושר להשתייך לקבוצה הראשונה.
מנוחה בתחנת דלק
כשאני נכנס לערים, זה בדרך כלל ליותר מערב אחד (אני מפרגן לעצמי ימי מנוחה) ובדרך כלל באכסניות נוער, שם קל יותר להכיר תרמילאים אחרים, לפתח שיחה, לצאת לכמה בירות או סתם לבשל ולבהות יחד בטלויזיה (יחד עם הנוער הפורטוגזי, זוכרים?). הרבה מאוד מהתיירים כאן בפורטוגל הם ספרדים, ואז אני פתאום כל כך שמח לשפוך עליהם את הספרדית העלובה שלי... כמה כיף שהם גם עונים לי בספרדית, בניגוד לפורטוגזים, שמבינים את הספרדית שלי אבל עונים לי בסדרת הברות בלתי מובנת, שמה שניתן להבין ממנה זה רק את תנועות הידיים: כאן שמאלה, ובכיכר השלישית ימינה.
"נו, ואיך הרכיבה? והכבישים?"
בשבת שמשית אחת לפני היציאה הקראתי לענבל מתוך הלונלי פלנט: "בפורטוגל אחוז תאונות הדרכים הגבוה ביותר בכל אירופה: הפורטוגזים, העצלים והרגועים בדרך כלל, הופכים לחיות מהירות כשהם עולים על הכביש". מיד חטפתי סדרת צעקות על כך שלא הייתי צריך להקריא לה את זה (ושלא אעז אפילו להזכיר את זה ליד אמא שלי). אז האמת היא שהגעתי עם חשש התחלתי לא זניח, אבל גיליתי שאני מקבל הרבה כבוד על הכביש, ובאופן כללי אני מרגיש מאד בטוח בזמן הרכיבה. כבר ציינתי שהדגל הצהוב הבולט עוזר, ויחד איתו – העגלה העמוסה, האופניים המשוכללים והביגוד הצבעוני מזכים אותי במבטים של מרבית הנהגים ועוברי האורח שבסביבה: בהשתאות, בסקרנות או ברחמים – תלוי כמובן במיקום, בשיפוע ובמזג האויר....
לפעמים אני מקבל תגובות ממש יוצאות דופן ומחממות לב, כמו מחיאות כפיים מנהגים חולפים, צפירות ובוהן מונפת להצלחה, או צעקות מעודדות (ובלתי מובנות בעליל) בפורטוגזית. בתוך ערים או כפרים כולם עוצרים ומסתכלים על המשוגע, ואני אוהב במיוחד את התגובות של הילדים: אלה בדרך כל עוצרים, פותחים פה בתמהון, מזיזים את הצואר ב-180 מעלות ואז רצים לחבריהם (שמן הסתם עשו בדיוק את אותו הדבר) בצעקות משולהבות. ילדים שבדיוק רוכבים בשבילי הכפרים אוהבים להתחרות איתי (אני מתפלא שבדרך כלל אני מנצח..) ובאופן כללי אנשים נראים מאוד נלהבים לעזור ולכוון אותי כשאני פונה אליהם בשאלה.
חווית הרכיבה משתנה בתכלית כשאני רוכב על סוגי כבישים שונים, והימים מתגלים כשונים משמעותית האחד מהשני באופן שתלוי באזור הרכיבה. באופן כללי, האוטוסטרדות העיקריות, המסומנות ב-A (כביש אגרה) או ב- E (כביש כלל אירופי) לפני המספר, הן סיוט לאופניים ועליהן אני אפילו לא חולם לעלות. כבישים מהירים, בעלי מספר נתיבים, מסומנים IP או IC לפני מספרם, ועליהם אני נאלץ לפעמים לעלות כשאין ברירה, למשל – כמה ק"מ לפני כניסה לעיר גדולה כשכל הכבישים הקטנים "נשפכים" אליהם.
אז את רוב הרכיבה אני עושה או על כבישים אזוריים, המסומנים ב-N וכוללים נתיב לכל כיוון (כמו למשל כביש ת"א - חיפה הישן), או בכבישם קטנטנים, כפריים, חסרי מספר, סימון או נתיבים. לכל סוג יש יתרונות וחסרונות, ובחירה בסוג כביש כזה או אחר לנסיעה של יומיים שלושה בין שתי ערים יכולה לקבוע את מידת ההנאה מהם.
היתרונות של כבישי ה-N, המרכזיים והעמוסים יותר, הם שקודם כל הם נתיב קצר יותר. לעומת כבישים קטנים, הם משולטים כהלכה, ובאופן כללי לא צריך לנווט בהם יותר מדי. גם אם הם נכנסים לכפר או לעיר קטנה, אי אפשר לטעות ולפנות לכביש אחר, משום שהכביש המרכזי ברור. לעומת זאת, הרבה מהם עמוסים מאוד (חלק מהם לא), ולפעמים בתנועה כבדה של משאיות. בדרך כלל גם אין נוף בצידיהם, אלא אזורי תעשיה או פיתוח עירוני.
לעומתם, הכבישים הכפריים, חסרי הסימון, מפורטים באופן לקוי גם במפות המפורטות ביותר שהצלחתי להשיג, ומשולטים באופן מקרי וספורדי לחלוטין. השילוט, גם כשהוא קיים, כולל לעיתים קרובות רק כפרים קטנים, שלא נמצאים על מפות ה- 1:400,000 וה- 1:650:000 שלי (אם אתם מתכננים טיול אופניים – מומלץ ביותר להשיג לפחות 1:200:000 כמפת ניווט עיקרית. אני חייב להודות שנכנסתי לכל חנות ספרים או טיולים בפורטוגל, ולא מצאתי אפילו אחת כזאת. היחידות שמצאתי היו 1:50:000 והן ממוקדות מדי לטיול בכל המדינה). מכאן, שצריך לעצור כמעט בכל הצטלבות רחובות ולנסות לבטא באופן המוצלח ביותר את שם הכפר הבא שאתה רוצה להגיע אליו לאנשים שעוברים שם. זה יכול להיות נעים – אפילו מצחיק – או מעיק, לאורך ימים שלמים. למרות זאת, הזכרונות היפים ביותר שלי היו מכבישים כאלו – נוף יפהפה, כפרים אינטימיים, מרוצפים חלוקי נחל, כנסיות מצלצלות פעמונים, הפסקות שתיה בספסל במרכז הכפר, כשכל העולם יוצא לבהות בדבר המוזר הזה שנקלע לכפר.. אח, פורטוגל, "שדות ביקשו אל הגשם, הגלים ביקשו אל החוף, ואני ביקשתי את ליבך לקטוף" (אביב גפן).
בדיווח הבא: אילן מנסה לראשונה את כוחו בהרים, מטפס ל- pass של 855 מטרים, ובסוף הירידה כבר מוצא את עצמו, מאושר, בספרד.
הכתבה באדיבות אתר למטייל  |
|
