הרכיבה לאורך החצי הראשון של הקמינו, מסנטיאגו דה- קומפוסטלה מזרחה, לימדה אותי על ההשפעה המכרעת שיש למזג האויר על ההנאה מן הרכיבה ועל מצב הרוח. כבר כמעט שבועיים שמזג האויר אפור, סגרירי ומדכא, וקרם ההגנה מהשמש שלי, מספר 70, כבר נחנק מבדידות בתחתית תיק הכידון שלי. הנה שתי נקודות מבט על החצי הראשון של הקמינו הפרטי שלי.
1.על טיפוסים...
יום רביעי על הקמינו. יורד שלג. כבר יותר משעה שאני מטפס, בהילוך הנמוך ביותר, על רכס ההרים שמפריד בין מחוז גליסיה ההררי למחוז קסטיליה השטוח. הטיפוס לכפר O Cebreiro שבפסגה הוא אחד משני הטיפוסים הקשים שלאורך הקמינו. ידעתי שעומד לפני יום קשה של טיפוס, אבל את הקור הנורא ואת השלג לא יכולתי לצפות. האמת היא שגם הספרדים הופתעו מגל הקור הפתאומי הזה.
אני לבוש ארבע שכבות ולא יודע מאיזה צד שלהן אני יותר רטוב: מבחוץ – מהשלג, או מבפנים – מזיעה. משקפי הראייה כבר מזמן ירדו מהעיניים, בגלל האדים שכיסו אותן מחום הגוף. ויחד עם הענן שעוטף אותי, והשלג, אני לא רואה יותר משני מטרים קדימה. כשאני מביט לפנים, השלג נכנס לעיניים ולפה, אז אני שומר על ראש מורכן כלפי מטה, ומנסה להיאחז בשפיות בנסיון לרכוב ישר על הפס הלבן של שולי הכביש. כמובן שאני לא מצליח; במהירות כל כך איטית אי אפשר לשמור על יציבות, ואני תוהה באירוניה אם אני מתקדם יותר לחזית או לצדדים. הגוף מאותת צורך להפסקות נשימה תכופות, אבל אסור לעצור, כי מיד אני מתקרר וחייבים להמשיך לדווש. עם כל המשקל הזה גם אי אפשר להתחיל לדווש בעלייה, וכל עלייה על האופניים דורשת סיבוב במקום ופנייה מחדש בכיוון מעלה. כדי להתחמם אני שר לעצמי את "חום יולי אוגוסט", מנסה להשתכנע ש`הנעורים יפים והקיץ אינסופי`.
השלג מתעבה. עכשיו כבר כמעט לא רואים כלום. רכיבה בשלג כזה ממש לא היתה מה שדמיינתי כשהחלטתי לצאת לטיול אביב-קיץ באירופה הים תיכונית. יותר דמיינתי את עצמי סוחט זיעה מהחולצה הקצרה שלי בחום של טוסקנה באמצע יולי. אבל כנראה שסנט. ג`יימס קרא את כתבת הפספורט שלי, ורוצה ללמד אותי פרק בהבדלים גיאוגרפיים ותרבותיים. מן הסתם אני גם לא מצויד לרכיבה בקור קיצוני: אין לי כפפות עבות, חולצת רכיבה עבה ומחממת או ערדליים נגד גשם. כפות הידיים כמעט משותקות מהקור, ומדי פעם אני מכניס אחת מהן, השניה נאבקת לשמור על הכידון יציב, אל מתחת לכל השכבות כדי להתחמם.
אף מכונית לא עוברת אותי, כולם מן הסתם החליטו על יום מנוחה בבית, מסביב לאח הבוער. גם עולי רגל אני לא רואה, משום שהשביל של הקמינו עצמו הולך במקביל לכביש, כנראה מעבר לשלוחה. או שגם הם עשו בחכמה ונשארו בשקי השינה בבוקר. הבדידות מושלמת. זה אני, הקור, והמאמץ הבלתי פוסק לדווש, בסבלנות, עד למעלה, עד האח הבוער שמחכה לי, מלא בבולי עץ עבים, שאני חולם עליו כבר שעה.
בהמשך דמות כהה בתוך המסך של השלג. זה עוד שלט של אחוזי השיפוע או אדם? קשה לי להבחין. עם ההתקרבות אני מזהה שהיא זזה לעברי. אני עוצר, ובעיניים מצומצמות מהרוח ומן השלג אני מסתכל: אשה, עטופה כולה בפונצ`ו, עם צדף תלוי על הצואר, סימן ההיכר של עולי הרגל. אני שואל, בספרדית ואז שוב באנגלית, עוד כמה קילומטרים עד הכפר הבא. היא עונה לי משפט ארוך בצרפתית, ואני לא מבין כלום. למה לא הקשבתי טוב יותר בשיעורי צרפתית בכיתה י`, לעזאזל?! בסוף היא מראה לי באצבעות העטופות כפפות עבות של סקי: עשר ועוד ארבע. עוד 14 קילומטרים של תופת. אני מודה לה וממשיך בשכנוע העצמי: חום יולי-אוגוסט אז היה כבד מאד. שעת צהריים. הפלוגה הלכה בואדי.
על ההגעה לעיר סנטיאגו דה – קומפוסטלה אומרים הספרדים: "no es el destino – es el camino". זה לא היעד שחשוב, זו הדרך. כלומר החיבור הרוחני וההתקרבות לאלוהים או לעצמך – לא מתרחשים כשאתה מגיע לנקודת הסיום, אלא במהלך המסע. אני מחייך ושואל את עצמי אם יש זמן טוב מזה להתקרבות לעצמי. מה אני לוקח איתי הלאה מהטיפוס הזה, מהטיול הזה? איך מְמָצְבִים השיאים הפיזיים והמנטליים שאני מגיע אליהם את העצמי שלי?
בפסגה, במחסה הקטן והצפוף, אבל הכל כך חם ונעים, בעיירה Hospital da Candesa, כשהבגדים מתייבשים על התנור החשמלי העלוב – עוד שיעור על חלומות לעומת המציאות – אני מוציא שיר של יהודה עמיחי שצירפה לי חברה שלי, ענבל, לפני הנסיעה: חַיִים
"כמו מטפסי הרים גבוהים שעושים להם מחנה בסיס
בעמק לרגלֵי ההר וּמחנה אחת ומחנה שתיים ומחנה שלוש
בגבהים שונים בדרך לפסגה, ובכל מחנה ישאירו מזון
וצידה וציוד כדי להקל על עצמם לקראת הטיפוס האחרון
וכדי לאסוף הכל בדרכם חזרה, שיעזור להם בדרכם
למטה, כך אני משאיר ילדות ונעורים וימי בגרותי
במחנות שונים, ועל כל מחנה דגל. יודע שלא
אחזור אליהם לעולם, אבל להגיע לפסגה קַל, קַל, קַל." |
יום שביעי על הקמינו. אני יוצא מהעיר Ponferrada מוקדם בבוקר, מופתע מהשמיים הכחולים, ללא ענן. אמנם קר, אבל זה מזג אויר אידאלי להיום: טיפוס על רכס ה- Montañas de Leόn והירידה הבלתי נגמרת עד העיר
Astorga. הבעיה היא, שהטיפוס של אלו שצועדים בכיוון `הנכון` הרבה יותר נוח והדרגתי, ואילו הירידה עבורם - הטיפוס שלי- הרבה יותר חדה, וללא ספק העלייה הקשה ביותר שטיפסתי אי פעם. הזכרון מהטיפוס הקודם עוד טרי לי בראש, והפסגות המושלגות שמסביב, למרות יופיין, לא תורמות לבטחון. אין לי מושג על איזו מהפסגות ברכס שמסביב אני עומד לטפס, אבל ההתרגשות מורגשת בכל שריר בגוף.
הקילומטרים הראשונים נעימים, והעיירה Molinaseca, שאחריה מתחיל הטיפוס, מחייכת אלי חיוך של כפר ימי - ביניימי לכל דבר. בתי אבן, גשר רומי עתיק, סוסים בחצרות הבתים, כנסיה עם קן של חסידה בפעמון. אני מפנק את עצמי בארוחת בוקר עתירה בסוכרים בפלאזה ליד הנחל, ופוגש את Ben, הולנדי פטפטן שמספר לי שמזג האויר למעלה בסדר גמור. בן כותב על הטיול שלו לאתר אינטרנט בהולנד ואנחנו מחליפים חוויות של כתיבה מטיול, וכתובות אינטרנט. שנינו יודעים שלא נקליד אותן לעולם, אבל להגיע לפסגה מנומס.
 האוהל שלי
העליה קשה, אבל הנוף נפלא והאויר צלול ונקי. מדי פעם חולפים אותי עולי הרגל בירידה, מצקצקים בלשונם בצער לנוכח המשקל שאני סוחב מאחורי, ומאחלים לי, כל אחד בלשונו, טיפוס קל. שני רוכבי אופניים על אופני כביש עוקפים אותי בעליה, בקלות ובחופשיות. כל כך בא לי לשלוף את שני הפינים שמחברים אותי לקילוגרמים שמאחורה, ולרכב איתם ב-20 קמ"ש בעליה. הכביש הצר, שמתפתל בין ההרים ומסתיר את הסוף של עצמו, מזכיר לי את העלייה לבית אורן בכרמל, וכמוהו הוא מחזיק כהבטחה אנטנת תקשורת בקצהו העליון. כל 10 או 20 מטרים נשתלו בצידי הכביש עמודים כדי לסמן את הדרך כשהכביש מכוסה שלג, ואני עוצר מעט ליד כל אחד מהם כדי להסדיר את הנשימה. כמה כיף שלא קר מדי כדי לעצור ולנשום. עם העלייה מסתבר שהפסגה שאליה אני מטפס אינה מושלגת, אלא ירוקה ופורחת, וכולה מזמינה להמשיך ולעלות.
אחרי כמה שעות טיפוס, כשאני עובר ליד בסיס התקשורת הצבאי שבפסגה, סדר היום משתנה באחת: צריך לעבור ל-mode ירידה – אני שם עלי את כל המעילים שיש לי, מוסיף כובע פליז מתחת לקסדה, ומעלה את ההילוכים אחד אחד, מהנמוך ביותר עד הגבוה ביותר. הספידומטר, שרשם כל היום בין 5 ל-7 קמ"ש, משתולל פתאום בין 50 ל-60, רוצה יותר, אבל אני עוצר אותו בגלל המשקל שמאחור. זוהי שעתם של הרוכבים: לנשום עמוק, להנות מן הנוף שחולף במהירות מטורפת מול העיניים, ולראות את הקילומטרים רצים על מחשב הדרך.
כמה קילומטרים אחרי הפסגה אני מגיע לכפר Manjarín, שננטש על ידי תושביו לפני עשרות שנים, אבל ספרדי מטורף בשם Thomás, שמשוכנע שהוא אביר במסדר מקודש, פתח בכמה מבתי האבן מחסה לעולי הרגל, ללא ספק המיוחד ביותר בכל הקמינו. עבור כל הלך שמגיע למקום הוא מצלצל שני צלצולים בפעמון הגדול לברכת ברוך הבא. במחסה הבסיסי, מוכה הרוח, בין הבתים ההרוסים, אין שירותים, מקלחת חמה או חשמל, אבל תומאס מבשל בלילה ארוחת ערב על מדורה, ובבוקר, אחרי תפילה לשלומם של ההולכים, הוא מלווה אותם בצלצולי פעמון ממושכים.
 עם תומאס ב-Manjarin
עצרתי אצל תומאס לקפה ולשיחה. כששמע שאני מישראל, אחזה בו התרגשות עצומה; הוא סיפר לי שכל בוקר ב-11:00, הוא ושני עוזריו מתפללים לשלום בישראל ולשלום ירושלים. מהר התארגנה אספת מסדר לכבודי, וליד השלט שמורה לירושלים הצטלמנו – אני בטייטס צמודים ופנים מוכי הלם, והם בגלימות המסדר הלבנות. צלצולי הפעמון לפרידה ממני הדהדו בין העמקים הרבה אחרי שכבר לא יכולתי לראות את הכפר מאחורי.
כמה קילומטרים אחר כך, בקצה מיני פסגה, עומד צלב גבוה, ה- Cruz de Ferro, בקצה גבעת אבנים. כל עולה רגל צריך להוסיף אבן למזל, והצלב מקנה בטחון לצועדים ביומיים האחרונים עד סנטיאגו. אני לוגם מים, אוכל חטיף דגנים שמקנה לי את הבטחון – וממשיך בירידה ל- Astorga. יום מושלם.
 |
2. ...ועל טיפוסים
אין ספק שהמיסטיקה שאופפת את העליה לרגל המודרנית בקמינו דה-סנטיאגו מושכת אליה הרבה אנשים מוזרים. על Thomás כבר סיפרתי, אבל ישנם עוד הרבה אחרים. מובילה בראש היא אשה גרמניה מבוגרת, שאירחה לי חברה בזמן שאכלתי ארוחת צהריים חטופה במחסה דרומית לסנטיאגו, ב- Camino Portugés. היא עושה את הקמינו עם עגלת תינוק, ועל העגלה כל הציוד שלה. אין לה תיק, רק מלא שקיות, ובגלל שהעגלה לא יכולה לעבור בדרכים הקשות של הקמינו, האשה וכלבתה הולכות על הכביש. וכיוון שבמשך היום הכבישים מאד עמוסים, הרי שהן החליטו ללכת בלילה.
באחד הלילות, קצת לפני חשיכה, ישבתי במחסה ב- Bardadelo והמתנתי כדי לקבל מיטה ללילה. החוקים קובעים, שראשונים מקבלים מיטה הצועדים ברגל, אחר כך אלו שעושים את הקמינו על סוס, אחר כך רוכבי האופניים ואחרונים - אלו שמסתייעים ברכב. במחסות גדולים, כשאין סכנה שיתמלאו, אין בעיה, אבל זה היה מחסה קטן והאחראית ביקשה ממני להמתין עד הערב ולודא שתישאר מיטה פנויה. פתאום מופיעים להם זוג צרפתים, עם - תקשיבו טוב - חמור, כלב ועז. האחראית התלבטה: למי לתת את המיטה שנותרה - להם או לי? הבעיה נפתרה בכך שהם אף פעם לא ישנים בתוך בניין, אלא תמיד תחת כיפת השמיים. בשיחה על קפה של לילה הם סיפרו לי שהם הולכים כבר שלושה חודשים, מביתם שבמערב צרפת.
לא מעט רוכבי אופניים עושים את הקמינו על שני גלגלים, רובם ספרדים, אבל יש כאלה שמגיעים מרחוק. ביום השני לקמינו, בדיוק אחרי שחגגתי לי בשקט 1,000 ק"מ מאז היציאה ההיא לרחוב בליסבון, עצרו לידי זוג הולנדים מחוייכים, נראים כאילו התחילו לדווש אתמול. כולי משוויץ להם שהגעתי מליסבון ובדיוק חציתי את הקילומטר האלף הם עונים לי ביבושת שהם הגיעו מהבית ברוטרדם ושהם לקראת הקילומטר השלושת אלפים.
ב- Portomarín עצרתי להפסקת צהריים כדי להמתין שייפסק הגשם. כמה דקות אחרַי נכנס למחסה ישיש עם אופני קיבוץ, ישנות ישנות, שלא הייתי מסכים לנסוע איתן אפילו להחזיר סרט למכונה בבית, עם הילוכים בגלגל האחורי בלבד וכידון כמו של פעם. בעוד הוא מגיש לאחראית על המחסה את ה-Cradinical שלו (התעודה שצריך להחתים כדי להזדהות כעולה רגל ולקבל בסנטיאגו את ה-Compostela) אני שואל אותו איפה הוא התחיל את הקמינו. הוא מגיש לי את התעודה ואני המום: אנטוורפן, בלגיה. גם תאריך הלידה רשום שם: 1 במאי 1929, "ביום חמישי אני בן 75", הוא אומר בגאווה. כשאני שואל אותו מה הוא יעשה כשיגיע לסנטיאגו, הוא מביט בי במבט לא מבין: "חוזר על האופניים הביתה, כמובן. באמצע יוני יש בחירות בבלגיה והבטחתי לאישתי שאחזור עד אז".
אז הרכיבה לאורך הקמינו מזמנת לי סיפורים למכביר, ביניהם כאלו שפוערים את העיניים בתמהון, ושגורמים לחוויה שלי, שהיא עבורי – ועבור הקבוצה האינטימית של המשפחה והחברים שלי – הרפתקת חיים, להיראות חיוורת ודלה. במיוחד אני מקנא באירופאים, שיכולים לצאת מהבית ממש, ברגל או על אופניים, ולצאת לטיול של חודשים. ואני, כמה רחוק שלא אדווש, כמה קרוב שלא אגיע, לא אוכל לפנות ימינה בז`בוטינסקי ולצלצל באינטרקום להורים, לבקש שירדו לעזור לי עם התיקים.
 |
|
