| 1840 ק``מ, פמפלונה: זר בארץ בה אינו מכיר אדם. | 
| | קמינו משומש במצב טוב מחפש לעצמו סיום |
| בניגוד לעולי הרגל בדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה, שרק צריכים להחליט, בהתאם לזמן ולזהות שיש להם, מאיפה להתחיל לצעוד - לקמינו שלי לא היתה נקודת סיום מוחלטת. זאת, משום של- Camino Francés יש כמה נקודות התחלה - הפופולריות שבהן St. Jean Pied de Port בצרפת; Roncesvalles במחוז נווארה בספרד; ו- Samport במחוז הוּאֵסקה. הבנתי, שאצטרך להכריז בעצמי על סיום הקמינו הפרטי שלי, כדי לחייך לעצמי באושר ולטפוח קלות על השכם. ממש כמה קילומטרים לפני פמפלונה, בקצה מעבר הרים בשם Puerto del Pedrón, זה קרה: הרגשתי פתאום, בלי לדעת למה, שזה נגמר. ולמרות שעוד אֵשן כמה לילות עד Jaca, במחסות לעולי רגל, הרי שהמסע האישי, הפנימי, זה שלא מסתכל בשלטי מחוזות או ערים, קרא עכשיו את השלט "סוף".
Puerto del Pedrón
קאמבק השבוע - דוקטור פישר:
אחרי שבועיים מעוננים, שדיכאו את הגוף והנשמה, יצאה השמש, הכחילו השמים, והרכיבה לאורך השבוע הראשון של הקמינו, במחוזות La Rioja ו- Navarra, היתה פשוט מקסימה. לה ריוחה הוא מחוז גידול הענבים ליינות המפורסמים של לה ריוחה, והוא מפוספס כולו קווי גפנים, ביניהם כפרים ציוריים, שעל כל בית שני בהם שלט "se vende vino" (מוכרים יין). מחוז נווארה הוא הררי יותר וירוק, ומסלול הקמינו עובר בו בין כפרים מקסימים (למשל Estella או Puerta la Reina) ובין נקודות תצפית על ואדיות רחבים וירוקים ועל הרים מיוערים.
יש נקודות של אושר, שבהן אני מוריד הילוך, נושם עמוק את האוויר הקר, ואומר לעצמי: זה בדיוק איך שדמיינתי את הטיול הזה. וגם אם עוברים יומיים שלושה קשים, או לא נעימים, תחושה כזו פעם בכמה ימים, שווה את הכל. בהחלט ייתכן שזה מזג האוויר שגרם לי להתאהב בחלק הזה של המסלול, או שזו ההתקרבות לסוף, אבל הקטע שבין Burgos ל- Pamplona היה מבחינתי היפה והמהנה ביותר בקמינו.
Estella
Puerta la Reina
מסלול הקמינו שרובו שבילי כורכר או עפר לאורך כבישים או בבדידות בתוך הטבע, העניק לי הזדמנות נפלאה לגוון את רכיבת הכבישים שאליה כל כך התרגלתי בפורטוגל. אמנם, הרכיבה איטית יותר, וצריך להקדיש תשומת לב גדולה יותר לניווט, אבל הדרך מסומנת כולה בחיצים הצהובים ואפשר לרכוב כמעט מחוסר דאגות ניווט.
הבעיה היא, שהחיצים מכוונים את מי שהולך בכיוון "הנכון". הרבה פעמים הגעתי להצטלבות שבילים בין שדות, או לצומת רחובות בכפר רדום באמצע הסיאסטה, וכל מה שאפשר לראות הוא חץ שמצביע לכיוון שבאתי ממנו - אבל לאן צריך להמשיך? תמיד אפשר להמשיך קצת ולחזור אם לא מוצאים את המשך החיצים, אבל האמת היא שהקמינו כל כך עמוס, שברוב המקרים פשוט הייתי עוצר להפסקת שתייה ותוך כמה דקות עוברים הלך או קבוצה, ומסמנים לי את המשך הדרך.
 | |
Jaca לא מחכה לי, גם שם אהיה לבד:
ברכיבה "נגד הזרם" אתה לעולם לא פוגש פעמיים את אותם האנשים. כל כמה דקות אני חולף מישהו, או קבוצת הולכים: בוהן מונפת, אוֹלָה, בוּאנוס דיאָס, בּוֹן קמינוֹ. אבל ככה אני מרגיש שהפסדתי חלק משמעותי מאוד מחווית הקמינו: להכיר את האנשים שב"גל" שלך, לשאול בערב איך עבר היום, להחליף טיפים על יום המחר. באלברגה בסנטיאגו הרגשתי את זה מאוד חזק: בחדר ענק, עם 100 או אולי 200 מיטות, היו צעקות שמחה וחיבוקי פגישה מחדש בכל פעם שמישהו נכנס בדלת.
הרבה אנשים מתחילים את הקמינו לבד, בטוחים שהחוויה שלהם תהיה אישית - פנימית, ומסיימים אותו בקבוצה או בחבורה, עם ארוחות ערב גדולות והליכה משותפת במשך היום. על זה אומרים הספרדים: הקמינו לא מעניק לך את מה שאתה רוצה - אלא את מה שאתה צריך.
בעניין הזה אני מנחם את עצמי במה שאמר לי ברמן על סָנגרִייה של צהריים בכפר Santo Domingo: המשמעות המקורית בלטינית, של המילה peregrino – עולה רגל - לפני שהועמסה עליה המשמעות הדתית, היא: זר בארץ בה אינו מכיר אדם. במובן הזה, אני הוא עולה הרגל האמיתי: בבדידות מזהרת, גם אם היא מופרעת כל ערב בבקבוק יין עם הקולגות באלברגה.
איך שגלגל מסתובב לו:
לאורך הקמינו הטרדתי את עצמי חזור והטרד בשאלה איך עדיף לעשות אותו: באופניים או ברגל. אני בטוח, שההולכים ברגל לאורך הקמינו חשו בוז כלפי רוכבי האופניים שחלפו אותם ב- buzz, בערך כמו שאני חש כלפי מטיילים ברכב, שעוקפים אותי בכביש. שנינו חשים, שהקטנת המהירות משמעותה הגדלת החוויה והענקת האפשרות לעצור, לגעת, להריח ולהרגיש. כמו שבסוף יום ארוך בו רכבתי לאורך אגם, עוצר כל כמה דקות, מצלם, נושם, שותה, גיחכתי כשראיתי שיירת מכוניות חונה ליד כמה שולחנות קמפינג בצד הכביש. שם הם עצרו כי שם הם יכולים לעצור. חווית האגם שלי, שליוותה אותי באושר כל היום, הצטמצמה עבורם לשתי דקות של תצפית, תמונה והוֹפּ - לרדיו ולמיזוג שבאוטו.
כשתכננתי כל ערב את מסלול המחר התבססתי בדרך כלל על שלושה ימי הליכה ברגל, כפי שהם מחולקים בספר המדריך שהיה לי. אם רוב הצועדים הולכים 20 עד 25 ק"מ ביום ממוצע, הרי שיום ממוצע שלי הוא בין 50 ל- 70 ק"מ. כלומר - איזה יופי! אני רואה ביום אחד מה שהם רואים בשלושה ימים. או בניסוח אחר - הם חווים פי שלוש ממני כל חוויה; חוצים פי שלוש ממני שדות גפניים ציוריים עד האופק; הם הולכים יום שלם לאורך הוואדי המהמם שחלפתי בשעתיים ומכירים פי שלוש טוב ממני את הכפרים לאורך הדרך. הרבה פעמים חלפתי כפרים בלי להרגיש צורך לראות את הגשר הרומי העתיק, את כנסיית הבארוק או את ה- Calle Mayor (הרחוב הראשי) הטיפוסי. לעומתי, הולכי הרגל חייבים היו לעשות את כל אלה, ולכן בהכרח טעמו יותר מן הקמינו. הם לא חלפו, כמוני, את לה-ריוחה ביומיים ואת נווארה בשלושה. עבורם, מעברי הנופים, התרבויות, הטעמים והשפות הם איטיים ומדורגים יותר. בכל פעם שחשבתי על הנושא, החלטתי שבפעם הבאה שאעשה את הקמינו, זה יהיה ברגל.
אבל אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מצטער לרגע שאני כאן על האופניים. אני מניח שאפשר להעלות את השאלה לרמה הפילוסופית של קצב טיול, כמו השאלה `יש לי חודש באירופה. כדאי לראות 10 מדינות או אחת, כמו שצריך?`. אני תמיד הייתי מאלה שיבחרו באפשרות השניה, וכנראה משום כך אני מקנא בהולכים ברגל. אבל אפשר גם להעמיד את הדברים כך: בששת חודשי הטיול שלי יכולתי להקיף את העולם ברכב, לדווש מליסבון עד איסטנבול או ללכת ברגל, נגיד, מליסבון עד ברצלונה. מה עדיף? אני עדיין בוחר באופניים, גם אם הפסדתי כנסייה בארוקית אחת או שתיים.
ערב בפמפלונה
קתדרלה ב Santo-Domingo |
הפרטים הקטנים שמאחורי המחילה הגדולה - מדריך מעשי:
כדי לעשות את הקמינו ברגל, פנו לעצמכם ביומן חודש ימים. יש צועדים מהירים שמספיקים אותו בפחות אבל מומלץ לבנות לוח זמנים שמאפשר מספר ימי מנוחה לאורך הדרך, יום-יומיים בסנטיאגו בסיום, ואפשרות לקצר ימים בלי רגשות אשמה אם מזג האוויר או מצב הרוח אינם לטעמכם.
כאמור, נקודת ההתחלה העיקרית הן Somport צפונית לעיר Jaca באָרָגון (זהו ה- Camino Aragonés) או הכפר St. Jean Pied de Port בגבול צרפת – נווארה. רוב הספרדים - מטעמי גאווה לאומית - מוותרים על היום הראשון של הנתיב הזה ומתחילים מעבר לגבול (ולפירינאים!) בכפר Roncesvalles.
שתי דרכים מתאחדות ב- Puerta la Reina דרומית לפמפלונה. הדרך מארגון קצת יותר ארוכה, אבל יפייפיה, ומומלצת יותר למי שלא לחוץ בזמן.
מי שכן לחוץ בזמן יכול תמיד להתחיל בהמשך הדרך - כך שאם יש לכם רק שבועיים, זו לא סיבה לוותר. נקודות נוחות להתחלה עם מידע ותחבורה זמינים, הן: Pamplona, Logroño, Burgos או Leόn.
מי שבאמת נהנה ללכת יכול, אחרי שסיים את הקמינו בסנטיאגו להמשיך לכמה ימי הליכה יפייפיים במחוז גליסיה, עד ל"קצה העולם" בקמינו שנקרא Camino de Finisterra-Murxia ועובר לאורך חופים מהממים ביופיים לפני שהוא חוזר לסנטיאגו דה קומפוסטלה.
מי שעושה את הקמינו באופניים צריך קודם כל להחליט האם לנסוע את רובו על הקמינו עצמו, בשביליו השונים, או לעקוב אחריו רק עקרונית, על הכביש. הרכיבה על הכביש פשוטה, וניתן לעשות אותה בכל זוג אופניים ובכל כושר. פשוט לקום ולהתחיל לדווש. רכיבה על שבילי הקמינו עצמו דורשת אופניים מתאימים לשטח, מיומנות טכנית מסויימת ובעיקר - תבונה כדי לדעת מתי לוותר ולעלות על הכביש.
El peunte del diablo
(גשר השטן)
אם רוכבים בחבורה, עם רכב מלווה שמקפיץ את הציוד (אגב, אפשרות נפלאה לשלושה ארבעה חברים שאחד מהם עצלן או למשפחה), אפשר לסיים את הקמינו בשבוע (סביבות ה- 100 ק"מ ליום). רכיבה עם הציוד על האופניים, בכושר טוב, יכולה להיות בסביבות העשרה ימים. רכיבה רגועה, התפנקות של לא לרכב בגשם או בשלג וימי מנוחה פה ושם מביאים אותנו לסביבות ה- 15 יום, עם שמחה בלב.
מבחינת ציוד צריך לגשת לקמינו כאל טרק לכל דבר. זה שהוא פה, באירופה, לא אומר שלא יהיה קר, חם, גשום, בוצי או קשה. שני דברים שצריך להוסיף לרשימת הציוד הסטנדרטית: תעודת Credencial ואטמי אוזניים. האטמים חשובים הרבה יותר.
את הקרדנסיאל מקבלים בנקודת היציאה שלכם, בכנסייה או באלברנה. היא מהווה את תעודת הזהות של עולה הרגל והוא נדרש להחתים אותה, בדרך כלל במחסות בהם הוא ישן, לפחות פעם ביום.
עם הקרדנסיאל אפשר גם לישון במחסות מיוחדים לעולי הרגל: ה- Albergues. אלו כוללים בדרך כלל חדרים גדולים עם מיטות קומותיים (למרות שיש מחסות קטנים ואינטימיים), מקלחות חמות, לפעמים סלון ישיבה, חדר אוכל או חצר, ובדרך כלל מטבח. מי שמגיע רק לקמינו יכול לוותר על סחיבת המשקל של הגזיה וציוד הבישול: באלברגה שבו אין מטבח אפשר לאכול בחוץ יחסית בזול, ב- menú peregrino.
רוב המחסות האלו פותחים רק בצהריים (13:00 או 14:00), דורשים מהאורחים לעזוב עד 8:00 או 9:00, ואוסרים להשאר יותר מלילה אחד. ברובם צורת התשלום היא תרומה, בדרך כלל 3 יורו, אך לפעמים יש מחיר נקוב, שבין 3 ל- 6 יורו.
מי שנמאס לו מהצפיפות, מהנחירות, או מזה שרוכבי האופניים צריכים לחכות עד הלילה כדי לדעת אם יקבלו מיטה או לא, יכול ברוב המקומות לישון בחדר פרטי בהוסטל או במלון זול, שפזורים כמעט בכל ישוב שיש בו אלברגה.
ולסיום, שני לינקים שיוכלו לעזור למי שמתכנן ו/או עושה את הקמינו:
זהו. קנו לכם צדף, תלו אותו מאחורי התיק וצאו לדרך. בון קמינו.
הכתבה באדיבות אתר למטייל  |
|
