יד ימין עוזבת את הברקס היחיד שנותר והאופניים מזנקים קדימה בירידה. אני מרגיש דמעות זוחלות על הלחיים, אבל קשה לי לדעת אם הן מהרוח החזקה או מהתרגשות. על כל האופק מולי פרוס המפרץ הסרוני (Saronic Gulf), שמפריד בין אתונה לבין חצי האי Peloponissos, איים מנקדים את המים האפורים ועננים נמוכים תלוים בין ההרים הגבוהים שמסביב.
אותך מפה לשם, אותי משם לפה / כמו מנגינת בלט:
לפני דקה ראיתי את כל מה שנותר לי: ירידה ארוכה, מפותלת, בין מעבר ההרים שאליו טיפסתי לבין האי הקטן Poros, רחוק-רחוק בין העננים באופק, שממנו תצא עוד שעתיים המעבורת שלי לפיראוס. משם- שעה של רכיבה עירונית, צפופה ומפויחת, ואני באתונה. אתונה! קשה להאמין.
מעגלים נסגרים. שוב קר, ומוקדם בבוקר - אולי שבע או שמונה, כבר ימים לא הסתכלתי בשעון - אני שוב רוכב עם מעיל הרוח שלי, שבילה כל כך הרבה זמן בתחתית התיק, ובלילות אני ישן עם הפליז העבה בתוך שק השינה. השמים האפורים והרוח החזקה מחזירים אותי פתאום, בשעות האחרונות של הרכיבה, לסוף מרץ- ולרוח החזקה של החופים מחוץ לליסבון. נראה לי כמו אתמול, כשהתחלתי לרכוב, מזגזג ימינה ושמאלה מחוסר-יציבות של התחלה, אבל הספידומטר שמולי ממשיך לספור, אעפס מתקשה לשכנע אותי שבאמת לקחתי את עצמי 6500 ק"מ וחציתי את אירופה. באופניים.
עכשיו יש את הזמן במזרחית / חצי עולם כבר שר יוון:
הקולות של פיראוס, אם להודות על האמת, לא כל כך מזכירים את חיפה. הם יותר מזכירים בזאר תורכי הומה באלבניה, כשכל שוטרי הרציפים שורקים במשרוקיות ומנסים לכוון את הזרם הבלתי פוסק של המכוניות לתוך הזרם המון המעבורות, שכל הזמן באות והולכות לאיים. בתוך כל ההמולה הזו אני מנסה לפלס לי דרך, מדווש בזהירות בגלל השרשרת הקצרה מדי, מנפח אוויר בגלגל האחורי בכל כמה דקות בגלל הפנצ`ר האחרון, שכבר לא אתקן.
מנזר Varlaam
עם בקבוק של מתיאוס (בעצם, מה זה בכלל?) אולי היא באמת נראית כה יפה, אבל בתוך הערפיח ששולט באזור התעשיה שבין פיראוס למרכז אתונה היא נראית כמו כתם במפרץ היפהפה שלחופו היא יושבת. שלטי-ענק שמנחשים אותי כותבים לי Welcome Home, או שאולי זה לכבוד האולימפיאדה, לא משנה, אבל אחרי כמה קילומטרים, כשאחרי עיקול בכביש פתאום מתגלה לי ה-Parthenon המדהים, מתנשא מראש גבעה מעל העיר, השיש שלו בוהק זהב בשמש אחר הצהרים הנמוכה, אני עוצר רגע בצד, בוהה בו, ומחייך חיוך ענק, אמיתי, מאושר, של השלמה.
יומיים אחר-כך, האקרופוליס מוצף כבר מוקדם בבוקר בכמות תיירים שצריך לראות כדי להאמין, אני משוטט בין האבנים וחושב, שיש משהו אמיתי בשלטי האולימפיאדה האלו, Welcome Home. הטיול הזה לקח אותי בין כנסיות מנוּאליניוֹת בפורטוגל, מבצרים מוּריים בספרד, ביצורים נפּוליאוֹניים בצרפת וארמונות רוֹמיים באיטליה, אבל המקום הזה הוא הבית, הוא מקום-הלידה, של כל התרבות האירופית המגוונת והמרתקת הזאת. מעגלים נסגרים.
כנסיית Anapafsa
ועכשיו, כשבאמת חצי עולם כבר שר יוון, זה הזמן האידיאלי לבקר כאן. בין אולימפיאדה שנגמרה לאולימפיאדת-נכים שטרם התחילה, אתונה תוססת ומתרגשת, מחשבת הצלחה מול חובות עתידיים, ציפיות מול ביצועים, ועדיין יחסית רגועה, נטולת המוני אדם ברחובות, ולי יש את הזמן, במזרחית, לנסות לקלוט שזה נגמר. |
`דאגות`, אומר לי איש עם מכחול / ומצייר אותך דומה, או לא, או כן:
בשבועות האחרונים אני רוכב על אופנים שהן צל של עצמן, ורק מקווה שיחזיקו מעמד עד הסוף. הצמיגים כבר שחוקים לחלוטין, חורקים על הכביש כאילו נסעו על רצפת פרקט, ואפילו קוצים קטנים חודרים דרכם כדי לגרום לפנצ`ר. השרשרת כבר עייפה, איבדה מגמישותה, ונקרעה כמה פעמים- מה שחייב אותי לחתוך חוליות בכל פעם, ועכשיו היא קצרה מדי ולא מאפשרת להילוכים לעבוד כמו שצריך. הברקס הקדמי הפסיק לגמרי לעבוד עד שניתקתי אותו לגמרי ממקומו, כי הוא עשה יותר נזק מתועלת. ועם ברקס אחורי חלש אחד, קיוויתי שהאנשים שתופסים ועוצרים את רוכבי אופני המרוץ באולם, ישארו גם אחרי האולימפיאדה ויתפסו גם אותי, בהגעה לקו-הסיום, שלא אמשיך הלאה בטעות.
אני והאופנים
אין רוכבי אופנים ביוון - הגיוני, בהתחשב בנוף ההררי ביותר שרכבתי בו בטיול הזה - ולכן גם חנויות האופנים מוגבלות מאוד בהיצע שלהן. אין להן חוליות שרשרת שמתאימות לשלי, אין להן פנימיות עם ונטיל דק, בוודאי אין להן רפידות לברקס הדיסק. אז צריך לחרוק שיניים - לחרוק גלגלי שיניים, למען האמת - ולקוות לטוב.
אבל גסיסת האופנים מגיעה בתזמון בעייתי, והרכיבה ביוון היא הקשה ביותר במשך כל הטיול. אין כאן מטר שטוח אחד, ובסוף כל יום אני מציין לעצמי בסדרתיות ש-וואו, זה היה אחד הימים הקשים בטיול. אחרי שחציתי את רכס הפינדוס, "עמוד השדרה" של מרכז יוון, מ-Meteora מערבה ל-Ioanina, קיוויתי לבלות כמה ימים שטוחים יותר ברכיבה לאורך החוף המערבי ובקפיצה בין האיים האיוניים (Ionian Islands). איפה. הכבישים החוּפיים בעצמם עולים מקו-המים כדי ליצור נוף טורקיז מדהים ואז יורדים בחדות לחופים כחולים-כהים מנוקדים שמשיות, ושני האיים שחציתי מצפון לדרום, Lefkada ו-Kefallonia, עובר אליהם וביניהם במעבורות, הם שרשרת הרים אחת גדולה. חם מאוד באמצע היום, ויחד עם העליות המטורפות (והירידות חסרות הברקס), אני מסכם ביני לביני בעצב, שהפעם הבאה ביוון תהיה בלי האופניים.
Rousano
למען האמת אני הופך קצת עצלן. קשה לראות את זה, כשנהגי רכבים ממוזגים מאוד עוקפים אותי בשלוש בצהריים בעליה, אבל אני כבר מרגיש: בתכנון הנתיב בבוקר אני כבר בוחר לי את הדרך השטוחה ביותר, מוותר לפעמים על הכבישים הנופיים יותר, ולפעמים אפילו עולה על האוטוסטרדה (כאן מותר, והשוליים רחבים ונוחים מאוד) כדי לקצר מרחקים בין מקומות מעניינים.
אפילו רוכבי אופניים עוקפים אותי
עד שישוב הים מזעפו / לא, לא נדע / כמה זה עולה לנו:
מתאימה או לא מתאימה לאופניים - יוון היא מדינה נהדרת - ויקרה. מי שביקר כאן רק לפני שנתיים-שלוש, כשיוון היתה יעד ים-תיכוני זול, לא יכיר את המדינה; אימוץ מטבע היורו העלה משמעותית את המחירים, האולימפיאדה בוודאי לא עזרה, ויוון כבר עולה כמו מערב אירופה. סקר ביולי 2003 מצא, למשל, שיוון מגישה את הקפה היקר ביותר באירופה; ביורו שלם יקר יותר מאשר באיטליה, ובמחיר כפול מכוס קפה בצרפת. |
רוכב האופניים ימצא שחברתו הטובה ביותר ביוון היא דווקא בחינם: נביעת המעיין. באזורים המרוחקים ביותר מאוכלוסיה או במרכז כפרים, גבוה בהרים או עמוק בוואדיות, כל כמה דקות רכיבה יש מזרקה בצד הדרך, שמזריקה מי מעיינות קפואים לתוך בקבוקי השתיה שלי. ובחום היום, בהזעה המטורפת, אני מרוקן כל פעם את כל המים בבקבוקים, ממלא את כולם בקפוא-קפוא הזה, מכניס את הראש מתחת לזרם לשעה-שעתיים, ומקבל אנרגיות להמשיך לטפס את האולימפוּסים האלה.
Kastoria
בטקס סיום האולימפיאדה אני צופה בטלוויזיה, כמה סמלי, בכפר הקטן Olympia, המקום בו התחילו המשחקים האולימפיים, 700 שנים לפני הספירה. ההריסות שנותרו מהאתר בו התקיימו המשחקים מחשמלות, ואפשר לדמיין את כל המקום רוחש ורוגש, אנשים צופים במשחקים, עירומים (מאז שפעם אחת אישה התחפשה לגבר ונכנסה ליציעים, אסון גדול) ומפסיקים לכמה ימים להוציא זה לזה את המיץ במלחמות כדי להתחרות באתלטיקה. באצטדיון האולימפי נותרו במקומם המקורי קווי ההתחלה והסיום של המרוץ ומושבי השופטים. וכשכל האתר מלא במבקרים במדי המשלחות הרשמיות, כאלה שנשארו כמה ימים אחרי האולימפיאדה או כאלה שהקדימו לבוא לאולימפיאדת הנכים, האווירה מרגשת ממש.
קצת ארכיאולוגיה
תחת שמי ים התיכון / היה לך זמן להתאפר ולהקסים:
בסוף אחד הימים במחוז Epiros בצפון ההררי של יוון אני מחפש מקום לקמפינג, וסוטה משמעותית מהנתיב המתוכנן שלי כדי להגיע לאגם קטן שמצוין במפות שלי. המקום מקסים, המים שלווים, מוקפים בגבעות מיוערות ובאחו רחב שכבשים רועות בו. אחרי בוקר איטי, אני מושך ומושך את הקפה כדי לא להיפרד מהמקום השליו הזה, אני מחליט שלא לחזור בדרך בה הגעתי לכאן, אלא לעקוב אחרי דרך לא-סלולה שמסומנת באחת מהמפות שלי לאורך האגם, ותחבר אותי בהמשך לכביש הראשי.
אחרי שעת רכיבה לאורך האגם אני מאבד לגמרי את האוריינטציה בגלל כל הפיתולים של החוף, השלטים המעטים לאורך הכביש כתובים רק ביוונית, והאזור הוא כל כך נידח שאני מפחד שבכלל לא קיימת דרך שתחבר אותי לכביש. אני חוצה שדה אל אחד הרועים על גבעה, וצועק לו "Ioanina, Ioanina" (בירת המחוז והיעד שלי להיום). הוא מסביר לי לפנות בהמשך שמאלה, שם אני מופתע למצוא, במקום שביל כורכר עלוב כמו עד עכשיו, וכמו שמסומן במפה, כביש חדש, שחור כאילו נסלל אתמול, מסומן לתפארת בסימון לבן מבהיק ומשולט כמו אוטוסטרדה לאתונה. הכביש המקסים הזה מתפתל לאורך קילומטרים בירידה מקסימה בתוך יער, אני מוקף עצי מחט, מטיל את עצמי בכל רגע מימין לשמאל בפיתולים, השקט מסביב מושלם, שומעים רק את השרשרת על גלגלי השיניים ואת זרם המים שלידי, השמש מדגדגת אותו בין העלים. תוך שהחיוך לא נמחק לי מהפרצוף, מההפתעה המקסימה הזאת של אמצע היום, אני תוהה מה תקעו פה את הכביש המודרני הזה באמצע האזור הכפרי והנידח שמסביב.
על כוס אוזו בסיום ארוחת צהריים עם סרג`יו בכפר שבסוף הירידה מגיעה התשובה: בנתיב הזה עבר מרוץ הלפיד של האולימפיאדה - ומה זה אם לא סיבה מצוינת כדי לסלול כביש חדש באמצע שומקום, שלא ישרת אף-אחד? מכאן ועד Ioanina אין לי בעיות; הדרך סלולה ומשולטת למהדרין, ואין שום ספק- היה לה מספיק זמן להתאפר ולהקסים.
הדרך ל-Ioanina |
רוכב האופניים ימצא שחברתו הטובה ביותר ביוון היא דווקא בחינם: נביעת המעיין. באזורים המרוחקים ביותר מאוכלוסיה או במרכז כפרים, גבוה בהרים או עמוק בוואדיות, כל כמה דקות רכיבה יש מזרקה בצד הדרך, שמזריקה מי מעיינות קפואים לתוך בקבוקי השתיה שלי. ובחום היום, בהזעה המטורפת, אני מרוקן כל פעם את כל המים בבקבוקים, ממלא את כולם בקפוא-קפוא הזה, מכניס את הראש מתחת לזרם לשעה-שעתיים, ומקבל אנרגיות להמשיך לטפס את האולימפוּסים האלה.
Kastoria
בטקס סיום האולימפיאדה אני צופה בטלוויזיה, כמה סמלי, בכפר הקטן Olympia, המקום בו התחילו המשחקים האולימפיים, 700 שנים לפני הספירה. ההריסות שנותרו מהאתר בו התקיימו המשחקים מחשמלות, ואפשר לדמיין את כל המקום רוחש ורוגש, אנשים צופים במשחקים, עירומים (מאז שפעם אחת אישה התחפשה לגבר ונכנסה ליציעים, אסון גדול) ומפסיקים לכמה ימים להוציא זה לזה את המיץ במלחמות כדי להתחרות באתלטיקה. באצטדיון האולימפי נותרו במקומם המקורי קווי ההתחלה והסיום של המרוץ ומושבי השופטים. וכשכל האתר מלא במבקרים במדי המשלחות הרשמיות, כאלה שנשארו כמה ימים אחרי האולימפיאדה או כאלה שהקדימו לבוא לאולימפיאדת הנכים, האווירה מרגשת ממש.
קצת ארכיאולוגיה
תחת שמי ים התיכון / היה לך זמן להתאפר ולהקסים:
בסוף אחד הימים במחוז Epiros בצפון ההררי של יוון אני מחפש מקום לקמפינג, וסוטה משמעותית מהנתיב המתוכנן שלי כדי להגיע לאגם קטן שמצוין במפות שלי. המקום מקסים, המים שלווים, מוקפים בגבעות מיוערות ובאחו רחב שכבשים רועות בו. אחרי בוקר איטי, אני מושך ומושך את הקפה כדי לא להיפרד מהמקום השליו הזה, אני מחליט שלא לחזור בדרך בה הגעתי לכאן, אלא לעקוב אחרי דרך לא-סלולה שמסומנת באחת מהמפות שלי לאורך האגם, ותחבר אותי בהמשך לכביש הראשי.
אחרי שעת רכיבה לאורך האגם אני מאבד לגמרי את האוריינטציה בגלל כל הפיתולים של החוף, השלטים המעטים לאורך הכביש כתובים רק ביוונית, והאזור הוא כל כך נידח שאני מפחד שבכלל לא קיימת דרך שתחבר אותי לכביש. אני חוצה שדה אל אחד הרועים על גבעה, וצועק לו "Ioanina, Ioanina" (בירת המחוז והיעד שלי להיום). הוא מסביר לי לפנות בהמשך שמאלה, שם אני מופתע למצוא, במקום שביל כורכר עלוב כמו עד עכשיו, וכמו שמסומן במפה, כביש חדש, שחור כאילו נסלל אתמול, מסומן לתפארת בסימון לבן מבהיק ומשולט כמו אוטוסטרדה לאתונה. הכביש המקסים הזה מתפתל לאורך קילומטרים בירידה מקסימה בתוך יער, אני מוקף עצי מחט, מטיל את עצמי בכל רגע מימין לשמאל בפיתולים, השקט מסביב מושלם, שומעים רק את השרשרת על גלגלי השיניים ואת זרם המים שלידי, השמש מדגדגת אותו בין העלים. תוך שהחיוך לא נמחק לי מהפרצוף, מההפתעה המקסימה הזאת של אמצע היום, אני תוהה מה תקעו פה את הכביש המודרני הזה באמצע האזור הכפרי והנידח שמסביב.
על כוס אוזו בסיום ארוחת צהריים עם סרג`יו בכפר שבסוף הירידה מגיעה התשובה: בנתיב הזה עבר מרוץ הלפיד של האולימפיאדה - ומה זה אם לא סיבה מצוינת כדי לסלול כביש חדש באמצע שומקום, שלא ישרת אף-אחד? מכאן ועד Ioanina אין לי בעיות; הדרך סלולה ומשולטת למהדרין, ואין שום ספק- היה לה מספיק זמן להתאפר ולהקסים.
הדרך ל-Ioanina |
|
