אני בחור שאוהב לדאוג. זה מן תחביב כזה שלי. אני אוהב לרכוב על אופניים ולדאוג. תמיד אני מוצא לי סיבות לגיטימיות לדאגה, ובחודש האחרון היתה לי סיבה מצויינת: הטיסה לליסבון.
היות ואין טיסה ישירה מתל אביב לליסבון, טסתי באל-על למדריד ומשם לליסבון עם כרטיס שרכשתי באינטרנט בחברה פורטוגזית קטנה בשם Air Luxor (www.airluxor.com - מחיר- 74 יורו כולל מיסי נמל וביטחון).
הנה כבר סיבה נהדרת לדאגה, שני שדות תעופה, סיכוי כפול שהסבלים המרושעים של חברות התעופה יגרמו נזק לאופניים שלי, סיכוי כפול שאאלץ לשלם על overweight, סיכוי כפול שהמטען לא יגיע, בקיצור- גן עדן למודאגים.
בבוקר הטיסה פרקתי את האופניים כדי להכניסן לקופסה הריקה. פירקתי את המושב ואת שני הגלגלים (באופניים עם בלם דיסק חשוב מאוד לדחוף פיסת קרטון בין שתי רפידות הבלם כדי שהן לא תידבקנה אחת לשניה, כשהדיסק לא נמצא). המכונאי בחנות אמר לי לפרק גם את הדוושות, אך אבוי: אין לי את המפתח המתאים! הוא גם אמר לי שמספיק לסובב ב- 90 מעלות את הכידון כדי שיכנס לקופסה- והנה הוא לא נכנס... הנה הלך הטיול.
בסוף הכל הסתדר. את הכידון פירקתי (צריך להיזהר, כי הכבלים של הבלמים וההילוכים נשארים מחוברים) והדוושות נכנסו לקרטון למרות שנותרו מחוברות (קצת בלחץ). המון ריפוד של קרטונים בכל מקום רגיש, הרבה עיתונים מעוכים.. והחבילה מוכנה.
אריזת האופניים כשהנחתי בשלוש בבוקר את קופסאת האופניים ואת התיק בעגלה על המשקל בדלפק הצ`ק אין בבן גוריון הוא הראה 47 ק"ג. זה המון, גם בגלל שבאל-על מותר לקחת רק 30 ק"ג, וגם בגלל שאני הוא זה שצריך לסחוב את זה עכשיו עשרת אלפי ק"מ.
איכשהו לא שילמתי overweight: קצת חיוכים והתחננויות, שיחת טלפון לאחראי, ויש אישור. צריך להניח את המטען הרגיש בדלפק למטען מיוחד, השמאלי ביותר ("דלפק אפס"), ולקוות לטוב. כשהתיישבתי במושב 8H, ליד החלון הימני, המרושעים בדיוק העמיסו את המטען שלי. הם דווקא הניחו אותו בעדינות. על כן, נכונה לי הפתעה בשדה התעופה במדריד, שם הגיעו האופניים והעגלה, שניהם יחד, בין המזוודות הראשונות, במסוע המזוודות הרגיל. לא נמצאו סימני התעללות מיוחדים. שמחה. ועכשיו לחלקה השני של ההרפתקאה.
הדלפק הקטנטן של Air Luxor חיכה לי ממש בסוף הטרמינל הענק של מדריד (וזה לא פשוט להסתובב עם עגלה עם מטען כל כך גדול!). המתנה קלה בתור- הם עושים כל דבר באופן ידני- והנה מוצאים אותי ברשימות (הידניות- אבל הזמנתי באינטרנט..), והכרטיס בידי. מכאן לדלפק הצ`ק אין. באופן מפתיע גם המשקל הספרדי מורה על 47 ק"ג, והפעם החיוך לא עוזר: 3 יורו על כל ק"ג עודף, כפול 22 ק"ג מעל ה-25 המותרים, זה 66 יורו. ברגע האחרון שואל אותי אחראי המשמרת אם בקופסא יש אופניים. מדיניות החברה היא שעל אופניים משלמים רק 30 יורו, בלי קשר למשקלן. יופי. בעיה נוספת מתגלה כשבדלפק מגלים שיש לי רק כרטיס בכיוון אחד לפורטוגל. למזלי, הכרטיס למדריד הוא הלוך ושוב (אני מתכוון לקבל החזר על החלק מדריד תל אביב), ואני מצליח לשכנע אותם שאני אסע באופניים מליסבון עד מדריד. לו רק היו מכירים את אתר "למטייל"...
בין מדריד לליסבון עוברת פחות משעה בטיסה, ואני מגלה ש-Air Luxor מעבירה לי אותה בנעימים. מחירי הטיסות הנמוכים שלהם נובעים מהשירות הבסיסי, אבל הנעים: על אוכל, שתיה או עיתון צריך לשלם במטוס. אבל המטוס חדש ונעים (החברה מחזיקה רק דגם אחד: איירבוס A320, כדי לחסוך בהוצאות תפעול והכשרה) והשירות אדיב.
ליסבון מהממת מהאוויר (נסו לשבת ליד חלון שמאלי בטיסה אליה) והעובדה ששדה התעופה נמצא ממש במרכז העיר מאפשרת לי לראות בהנמכה את כל האתרים שקראתי עליהם בלונלי במהלך הטיסה, כאילו הם על כף היד.
בצהריים, בשדה התעופה בליסבון, המטען מגיע לאט.. אבל שלם. האופניים והעגלה מגיעים כאן לדלפק המיוחד של חפצים גדולים. כך או כך, אני בליסבון, השמיים כחולים ללא ענן, על פניו האופניים נראים שלמים, ונותר רק עוד תרוץ אחד לדאגה: איך מגיעים לעיר? זו שאלה שמטרידה את מנוחתי כבר שבועות. כשנוחתים בארץ לגמרי זרה עם אופניים: מרכיבים אותם בשדה התעופה ופשוט נוסעים, או לוקחים מונית לחדר במלון ומרכיבים אותם שם?
אחרי שקראתי במדריך, שרוב האכסניות הזולות, ברובע Baixa, נמצאות בקומות שלישית, רביעית או חמישית של בניינים ללא מעלית, אני מחליט לתת למזל לקבוע: אם נהג האוטובוס יסכים להעלות את כל הציוד- עולים. אם לא- מרכיבים את האופניים בשדה. הנהג הרים גבה, אבל לא אמר מילה, וכך נדחקנו, הציוד ואני, לאוטובוס, וירדנו בכיכר המרכזית, שנקראת Rossio.
החלטתי להרכיב אותן על ספסל בכיכר, ברוגע, וכך להסתובב בין האכסניות על האופניים ולחפש חדר. הרי אי אפשר לחפש אכסניה עם כאלו ארגזים. המבול שהתחיל פתאום לרדת קלקל את כל התוכניות. איזה מזל שלא נסעתי באופניים מהשדה! גררתי את כל הציוד לתחנת האוטובוס הקרוב וחשבתי.
כשהגשם נחלש גיליתי שממש בפינה נמצאת אכסניה שסימנתי קודם בלונלי פלנט. השארתי את הארגזים בחדר המדרגות ועליתי בחדר מדרגות קטנטן 4 קומות לברר על חדר. נותרה רק ה"סוויטה"- חדר בסיסי, אבל עם מקלחת ופונה לכיכר Rossio, שאחרי הנחת "במיוחד בשבילך!" עולה 30 יורו. אבל אני לא הייתי במצב לחפש מקום אחר. לקחתי.
אחרי סחיבה מתישה של כל הציוד במעלה המדרגות, כמעט נגמרו לי הסיבות לדאגה: שרוע על המיטה, אחרי לילה ללא שינה, המטען נראה כאילו לא ניזוק.. אפשר להרגע.
למחרת בבוקר, אחרי שינה שלא זכורה לי לטובה כמוה מאז הטירונות, הרכבתי את האופניים, בנוחות ובזהירות, בחדר. הכידון מתחבר, ואחריו הגלגלים, הקידמי והאחורי, המושב...והנה האופניים מורכבות. רק בורג אחד, בראש המזלג (מה שמחבר את הכידון לגלגל הקידמי) התעקם. אבל המזלג מתפקד בסדר ואני מחליט להמתין ולראות אם התקלה נסבלת. ניפוח גלגלים, שימון שרשרת, בדיקת בלמים, בדיקת הילוכים.. הכל בסדר......!
בדיווח הבא: אחרי יומיים מנוחה בליסבון הצבעונית, אני מוריד את כל הציוד ארבע קומות, מאפס את הספידומטר.. ומחפש שלטים לכיוון איסטנבול! הכתבה באדיבות אתר למטייל |