הרים - אתר האופניים הגדול בישראל

כתבות > מדור טיולים בחו"ל
עד כמה החום משפיע על הרכיבה שלך?

   לא רוכב/ת ביולי אוגוסט!
   רוכב/ת בשעות הערב המאוחרות
   רק עם זריחת החמה
   החום לא עוצר אותי
 
 

אלבניה היא הודו קטנה באירופה. פרות על האוטוסטרדה, מוסיקה הודית באינטרוולים עם ערבית, הכל מטונף- וכל זה תפאורה יפה לכך, שאלבניה היא פנינה בטיול שלי
קרדיט: אילן פרי, כתב שטח למטייל
הועלה על-ידי: 
דרור סופר לאתר של דרור סופר
28/9/2004, 16:27

                

   

את ההבדל חשים מיד אחרי שחוצים את הגבול מקרואטיה: האחות לשעבר מדרום, מונטנגרו, עניה יותר ומסודרת פחות. את מקומם של אלפי הנופשים הגרמנים, הצרפתים והאיטלקים, שמילאו את חופי קרואטיה, תופסים במונטנגרו "תיירי פנים": אזרחי השברים השונים של יוגוסלביה-לשעבר. החופים עמוסים כל כך בתחילת אוגוסט, שאין מקום להכניס סיכה.


נקודת הגבול בכניסה למונטנגרו


ביום הראשון שלי במונטנגרו אני מדווש בסיבוב; סביב-סביב לפיורד הגדול ביותר בדרום אירופה, מפרץ Kotor. כשקראתי בחוברת של משרד התיירות שיש כאן פיורד, גיחכתי בביטול. אבל הוא כאן, והוא יפהפה.


אי במפרץ Kotor


יש מפגשים אקראיים שמשנים לנו דברים די משמעותיים בחיים. כזאת היתה הפגישה שלי עם Ervin. התרוממתי מקו המים של המפרץ, מצלם אי קטן ברקע של סירת דייגים, והוא היה שם, מחויך, מדווש לכיוון ההפוך משלי, לכיוון קרואטיה. ארווין מדווש כבר שנתיים וחצי, מאז שיצא מביתו שבהולנד והקיף את הגלובוס. אנחנו מתחברים מיד, ועל שפת הכביש נפרשות מפות ומוחלפים טיפים בכל נושא אפשרי. ארווין מספר לי, שחלקה המזרחי של יוון, בו תכננתי לרכוב עד איסטנבול, שטוח ומשעמם. לא לוקח לו הרבה לשכנע אותי: מכאן אני אמשיך לאתונה, דרך חופיה המערביים של יוון. תיקי המפות שלנו מחליפים תשורות כמו קפטנים של קבוצות כדורגל: ארווין זוכה במפת קרואטיה ואני במפת יוון, מלאה רישומים מועילים בהולנדית. הפגישה שלנו לא אורכת יותר מעשרים דקות, אבל בסופה אני שמח לסיים שבועות של התלבטות, היכן לסיים את הטיול. היות ואתונה היא גם קצת יותר קרובה, אוכל להאריך את הדרך בין האתרים ביוון, במקום לבחור בדרך המהירה.


ארווין ואני


למי שרוצה לעזוב במונטנגרו את הדרך העיקרית (לאורך החוף), יהיה לו קצת קשה לנווט, בגלל שמעט השלטים שנותרו מכוסים במדבקות. זה כנראה תחביב לאומי כאן, להדביק מדבקות על שלטי-דרכים, והחבר`ה משקיעים פה בתחביב שלהם. צריך לעצור בכל התפצלות ולשאול מי שבמקרה עובר בסביבה באיזה כיוון נמצא הכפר הבא. ואם אני אתפוס את הנבל שהדביק את המדבקות על השלט עם החץ שמאלה ל- Pecurice, חכו חכו מה אני אעשה לו. כמה עליות וירידות מיותרות הלוך ושוב הוא גרם לי לטפס!

מזג האויר הפכפך, משום שההרים כאן גבוהים (מונְטֶה נֶגְרו: ההר השחור) וקרובים לקו המים. רגע בהיר, ופתאום ניתך מבול נוראי. באחד מפּרצי הגשם האלו אני מוצא מחסה ב"בית קפה" מקומי, ומכיוון שכל השולחנות תפוסים (כלומר, שלושתם), אני חולק שולחן עם שני זוגות סרבים. הם בחופשה, לא מדברים מילה אנגלית, ואני- הסרבית שלי כבר לא מה שהיתה פעם, אנחנו מעבירים שעתיים-שלוש של גשם בשיחה על כל נושא שבעולם: על טרור בישראל ובקוסובו, על כמה ארה"ב היא בעצמה טרוריסטית (הסרבים לא מחבבים את ארה"ב מאז שהיא הפציצה את האמ-אמא שלהם ב-1999) וכמובן- על הטיול שלי. כשהמפות נשלפות מתגודדים סביבנו כל באי בית הקפה, ואני מתבקש לשרטט שוב ושוב, בפעם המי-יודע-כמה היום, את המסלול מליסבון עד מונטנגרו. כולם מתווכחים ביניהם בקולי-קולות, אני לא מבין מילה אבל זה עלי, זה בטוח, וכשנגמר הגשם הם באים כולם, אחד אחד, לוחצים לי את היד והולכים.


כנסיה ב- Kotor

 

תגידו, מעבר ארז פתוח היום או סגור? וגשר שייח` חוסיין? אם תייר ממונטנגרו ישאל אתכם, סביר שתענו שאתם לא יודעים, שלא מעניין אתכם ושעצתכם אליו היא לא להתקרב לשם בכלל. אז זרוּת היא זרוּת בכל העולם, ושנאה היא שנאה, מסתבר. כל הקרואטים והסרבים ששאלתי אותם אם מעבר הגבול ב- Sukobin בין מונטנגרו לאלבניה פתוח (זהו מעבר כפרי קטן אבל חוסך לי הרבה דיווש מיותר) עיקמו פרצוף ושאלו מה יש לי לחפש באלבניה. אף אחד, כולל הצוותים בלשכות המידע לתיירים, לא ידע להגיד לי האם המעבר פתוח.

ואם קרואטיה היא "בין מערב למזרח" ומונטנגרו פחות מערבית ומתקדמת ממנה- הרי שאלבניה היא המזרח בהתגלמותו. היא הודו קטנה באירופה. פרות הולכות בשלווה על ה"אוטוסטרדה" בין Shkodёr לבין הבירה, Tiranё. מוסיקה הודית, באינטרוולים עם ערבית כמו בבית, מושמעת בקולי קולות ברחובות הערים. כל מכונית שמתקרבת צופרת בעוז, כאילו גם על הטריילר שלי כתובה המנטרה ההודית הנודעת "Please Horn". הכל מטונף ומלא גללי חיות- וכל זה תפאורה יפה לכך שאלבניה היא פנינה בטיול שלי.


אלבניה

אלבניה היא המדינה היחידה באירופה עם רוב מוסלמי. האיסלם – כמו ה-Burek והשיש-קבב שנמצאים בכל מקום – הוא תזכורת לשנים הארוכות של שלטון האימפריה העות`מנית פה. והאיסלם של האלבנים, בניגוד לנצרות של שכניהם, הוא המוקד העיקרי למתיחות בין האוכלוסיות המעורבבות.


גרפיטי המורה לכיוון קוסובו
איזור עליו האלבנים עדיין תובעים בעלוּת

ההיסטוריה המודרנית של אלבניה כל כך מפותלת וקיצונית, שזה מצחיק. כשנמאס להם להיות בעד יוגוסלביה, הם עברו לחסות סובייטית. כשחרושצ`וב דרש להקים באלבניה בסיס צוללות, נמאס להם מהסובייטים והם פנו לחסות סינית. משם הם קיבלו – בנוסף לנשק רב – גם השראה פילוסופית מאואיסטית, הכריזו על עצמם "מדינה אתאיסטית" והפכו את כל המסגדים והכנסיות במדינה לבתי קולנוע ולבניני עיריה.

כשנמאס להם מסין הם פנו לדרך חדשה של הסתמכות ביטחונית על הגנה עצמית, ואז פיזרו במדינה את סימן ההיכר הבולט ביותר שלה- מאות אלפי "איגלוּאים" מבטון, מין בונקרים מבוצרים לחייל אחד, שנמצאים בכל מקום: לאורך כבישים, בקצה גבעות, בין בתים בכפרים, באמצע שדות. רובם הפכו היום לעציצים גדולים או לגני משחקים קטנים לילדים, אבל עבורי הם תזכורת קבועה, כמו ה"נודניק" בשעון בחמש בבוקר, כמה התרחקתי ממערב אירופה.


ה"איגלוּאים"

ככל שאני מתקרב לנקודת הסיום, האופניים מתעייפות. שום דבר בהן כבר לא אותו הדבר: ההברגות של רפידות הברקסים כבר התרופפו מרוב נסיונות שלי למקם אותן במקום הנכון, ועכשיו הן מחוזקות באזיקונים- שרק יגיעו לאתונה. הצמיגים כבר שחוקים לחלוטין, אחרי 5000 ק"מ, ואין זכר לשיניים המקוריות שלהם. ההילוכים כבר לא עוברים חלק, מקרקשים ומתלוננים, אבל כל פעם שאני מתיישב לטפל בהם אני עושה רק יותר נזק. הבולם הקדמי כבר לא ננעל כמו שצריך. בתחילת הטיול המצב הזה היה בלתי-נסבל: מה, אני יכול לרכוב אלפי קילומטרים כשהברקסים לא עוצרים בצורה מושלמת? מה, אני יכול לטפס ימים שלמים כשההילוכים לא עוברים חלק?


חנות אופניים נוסח אלבניה

אז כן, מסתבר שאני יכול. ברור שנעים יותר לרכוב על מכונה משומנת, שעובדת כמו חדשה, אבל יש גם הרבה בטחון בהכרה אינטימית של כל הבעיות והמגרעות של מכונה פחות משומנת, שמלווה אותך כבר חודשים ארוכים. אז אני יודע להיזהר משילוב מסוים של גלגלי השיניים שהשרשרת קופצת בו החוצה, ואני יודע להוציא מנעילה את הבולם הקדמי בכבישים סדוקים ומחורצים, כי הנעילה משמיעה קירקושים ודפיקות. עוד אלף-אלפיים קילומטרים, אני מרגיע את עצמי, וניסע יחד לסדנה של קנונדייל בתל-אביב, אמנם נשלם עבור הטיפול מחיר של אופניים חדשים כמעט (אם אתם קוראים אותי, חבר`ה, אתם מוזמנים להכחיש ולתת הצעת מחיר קוסמת), אבל נצא משם גיבורים ומחוזקים, מוכנים לטיול הבא.
במשך ימים, לאורך כבישי אלבניה, לא שמעתי מילה באנגלית או בשפה זרה אחרת. לא היתה יד פנויה שלא הונפה אלי לשלום, לא היה פרצוף שלא ליווה את התנועה שלי בתימהון, לא היה רכב שלא סימן לי בידיים מונפות בהתלהבות. למרות שהמדינה מאוד זולה, רק לעתים רחוקות יצא לי ממש לשלם על עצמי: בכל פעם שעצרתי מרכיבה לשתות משהו, הוזמנתי לשולחנו של מישהו, שהתעקש גם לשלם. השיחות - תמיד ערות, תמיד סובבות סביב המפות שהוצאתי מהתיק – הן תמיד אותו הדבר: מאיפה אתה? וואו, מישראל? מאיפה אתה רוכב? באמת? מפורטוגל? מה אתה חושב על אלבניה? חיוך, נהדרת... למה לעזאזל אתה עושה את זה?

אני עושה את זה בגלל הנופים המדהימים כאן. אני עושה את זה בגלל הפועלים לאורך הכביש שהתעקשו בשעת צהריים לוהטת למלא לי את שלושת הבקבוקים במי-קרח. אני עושה את זה בגלל השעה שבה נסעתי, מחזיק בעגלת האיכר הרתומה לסוס, תוך שיחה על הא ודא. אני עושה את זה, כי אחרת בחיים לא הייתי מגיע לאלבניה.


באלבניה מישהו כבר שאל אותי:
"איך האופניים פועלים על דלק?"

האנשים הם החברותיים ביותר שפגשתי באירופה, והתרבות מרתקת, מין שילוב בלתי אפשרי של שפה סלאבית-אירופית עם אוכל מזרחי; של חופים אדריאטיים יפהפיים במערב עם הרים מיוערים עצומים במזרח; של כרמי גפנים ושדות זיתים ים-תיכוניים עם חוסר יעילות סובייטי; של מפעלי תעשיה סיניים מתפוררים, העומדים מול מסגדים מדהימים ביופיים.

עוד שילוב שקשה לי להתמודד איתו הוא בין האזהרות הרבות שקיבלתי טרם בואי לכאן, על מצב הבטחון האישי הבלתי נסבל ("לשם תסעו רק בטנק") לבין הנחמדוּת והמסירוּת המדהימות של האנשים. באמצע עליה קשה מאוד ל- Burrel, בשלוש בצהריים, החום בלתי נסבל, צפצוף ארוך מאחורי: שני הנהגים של משאית ריקה מציעים לי בתנועות ידיים נלהבות לעלות איתם, עם האופניים.


שני נהגי משאית אלבנים שנתנו לי טרמפ


אדם המציע Sobe (חדרים ללילה)

אבל כולם, כולל כולם, הזהירו אותי שלא להסתובב לבד בחושך ושלא לישון בקמפינג, ולמרות שהאלבנים אומרים כל הזמן "No problem" (כבר אמרנו הודו?), אני לא לוקח סיכונים וישן במלונות. המחירים זולים - בסביבות 10 יורו ללילה – אבל התנאים נוראים. גם כשיש מזגן, בערי אלבניה החשמל מופסק מהבוקר עד לפנות-ערב, ולפעמים מופסק גם זרם המים. הכל מלוכלך ומתפורר- ועדיין, כל כך מלא קסם.

יום היציאה שלי מאלבניה למקדוניה הוא ההתפוגגות של כל הדאגות והקשיים, הפחדים וההתבדויות, השילובים הבלתי-אפשריים. לקראת מסוף הגבול הרגוע, הטובל בשדות חקלאיים ירוקים, אני מקפל את האולר שלי, שסכינו היה פתוח לכל אורך הימים האחרונים בתיק האוכף שלי, לכל מקרה שלא יהיה. בכל מקום יש אנשים רעים, ובמקומות עניים על כמה וכמה, אבל קשה לי לדמיין את האלבנים המקסימים האלה גורמים לי להוציא את הסכין השלוף.



בדיווח הבא: מעבר הגבול האחרון שלי, טברנות, סופלאקי ושבירת צלחות בדרך לאתונה פוסט-אולימפית. והביתה.

הכתבה באדיבות אתר למטייל    

 


קרדיט: אילן פרי, כתב שטח למטייל
 
 17/08/04 - 4856 ק``מ, דוברובניק: בין מערב למזרח...
17/08/04 - 4856 ק``מ, דוברובניק: בין מערב למזרח ``האור מיוחד כאן, לפנות ערב, ואני מתיישב על רציף במרינה שמול האכסניה. לא קשה להחליט; אני אוהב את המדינה הזו... ברוך הבא לקרואטיה. ברוך הבא לבלקן. ברוך הבא לחלק השני, המרגש, העוטה בערפל של הטיול שלך.`` להמשך
 08/08/04 - 4373 ק``מ, אנקונה: תחת שמש טוסקנה...
08/08/04 - 4373 ק``מ, אנקונה: תחת שמש טוסקנה האנטי-איטלקי שבי מנסה לחשוב חיובי- ומצליח, אבל הוא עדיין שמח לעלות על המעבורת לקרואטיה להמשך


לפורום טיולים
לכתיבת כתבה במדור זה...
לרשימת הכתבות של דרור סופר...
 לתצוגת פורום
27/08/04 - 5287 ק``מ, Ohrid: הרפתקה בבלקן
אימייל יישלח באופן אוטומטי למחבר
לדרוג הכתבה יש לבחור בין הר אחד לחמישה הרים
פצצה 5 4 3 2 1 חלש 
מספר מדרגים: 27    דרוג כללי: 3.92

––––– אודות הרים  –––  יצירת קשר  ––––  רשימת הדיוור  ––––  תנאי שימוש
אומניבייס בע"מ 2001 - 2021