לראות מקומות חדשים, להכיר אנשים מעניינים, לטעום מאכלים שונים, הם תמצית החוויה של כל טיול מוצלח. לדעתי, טיול אופניים היא הדרך הטובה ביותר להגשים את כל הדברים האלה. השקט והעדר המחיצות מעוררים לחיים את כל חמשת החושים. קולות ורחשים של בעלי חיים, ריח הפרחים, שריקת הרוח, נופים עוצרי נשימה, הכרות בלתי אמצעית עם אנשים, ולחליפין השלווה במהלך רכיבה רגועה באזור שקט, כל אלה הופכים את טיול האופניים לחוויה מיוחדת.

תמיד חשתי קינאה מהולה בהרבה כבוד כלפי רוכבי האופניים עמוסי הציוד, המפדלים לאיטם בצידי הכביש. קיוויתי שביום מן הימים יהיה לי האומץ לעשות טיול כזה. לאחר שני טיולי אופניים בצרפת במתכונת פחות שאפתנית, הרגשתי שאני מוכן לדבר האמיתי. טיול אופניים עם כל הציוד, ללא עזרה או ליווי ולינה בתנאי שטח.

הערה:
מפאת חוסר מקום אני מפרסם כאן רק חלק מיומן המסע. ניתן לקרוא את כל הסיפור באתר שלי:

http://geocities.com/doroncycle

באתר יש הרבה מידע שימושי, צילומים וגם תיאור הקרב לחיים ולמוות שניהלתי עם דב גריזלי ענקי!!! סתם, סתם, אני צוחק... אבל בכל זאת כדאי לבקר...

לא הייתה לי התלבטות לגבי האזור: הרי הרוקי הקנדיים היו היעד המועדף ביותר. ההכנות שכללו מחקר באינטרנט, רכישת אופניים והתאמתם, רכישת ציוד וקביעת המסלול נמשכו כשנה. מכיוון שזהו טיול האופניים הראשון שלי בסדר גודל כזה, ומכיוון שההכנות הן שלב מהנה כשלעצמו, לא הרגשתי צורך למהר.

מה הוא סוג האופניים המתאים ביותר לטיולים? לשאלה זאת אין תשובה אחת ויחידה. האם מדובר בטיול של יום אחד כשבערב חוזרים חזרה למלון? ואולי מדובר בטיול של שבועות וחודשים עם לינה בתנאי שטח? האם מדובר בשבילי עפר וסינגל טרקים או רכיבת כביש? אמנם רצוי להתאים את סוג האופניים לסוג הטיול אבל בהרבה מיקרים אפשר להסתפק במה שזמין, תוך נכונות להתפשר.

אני בחרתי באופני טורינג. מניסיון העבר, האפשרות של שכירת אופניים בחו"ל לא עמדה על הפרק בגלל הקושי למצוא אופניים איכותיים. החלופה היחידה שנשארה היא לקחת את האופניים איתי. לארץ לא מיובאים דגמי טורינג רבים ושתי החברות העיקריות שמייבאות אופניים מסוג זה הן Trek ו- Cannondale. ההבדל העיקרי בין דגמי הטורינג של שתי החברות הוא ששלדת הקנונדייל היא מאלומיניום ושלדת הטרק היא מפלדה. האלומיניום הוא יותר קל אך נוקשה, לעומת הפלדה שהיא קצת כבדה יותר אך גמישה ועמידה לאורך זמן. לדעתי ההבדל במשקל הוא לא משמעותי כשמדובר בטיול עמוס ציוד, לעומת זאת הגמישות של הפלדה מספקת שיכוך זעזועים, בעיקר במצב של עומס מלא.

לאור כל האמור לעיל בחרתי באופני Trek-520. בעבר היה לי ניסיון שלילי עם חנות Trek ברח' החשמונאים, לכן קניתי את האופניים מצבי ב"אופני אקספרס" בירושלים, ממנו זכיתי לשירות מהיר ומקצועי. בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לאלדר ולכל החבר'ה מ"אופני אלדר" שעזרו לי בעצות ובהתאמת האופניים לטיול.

כבר ברכיבות המבחן הראשונות בהרי ירושלים עם עומס חלקי נוכחתי לדעת שהאופניים בקונפיגורציה הסטנדרטית לא כל כך מתאימים לטיולים בעומס מלא בגלל יחסי העברה לא מתאימים. לכן החלפתי את הקסטה מ- 11-32 ל- 11-34 ואת הקראנק מ- 30/42/52 ל- 22/32/44. החלפה שנוכחתי בחשיבותה אינספור פעמים במהלך הטיול. מי שיוצא לטיול בשטח מישורי או ללא ציוד רב או שיש לו גנים של ארמסטרונג, יכול להסתפק בקונפיגורציה הסטנדרטית או לנסות את הקראנק 26/36/48 שמניסיוני קשה מאוד להשיג בארץ.

יום הטיסה סוף-סוף הגיע ואיתו עלתה רמת ההתרגשות. את שלב פירוק האופניים ואריזת התיקים התחלתי כבר לפני מספר ימים, כך שהכול היה מוכן. הזמנתי מונית שירות ממוניות "נשר" וסיכמתי איתם שישאירו מקום לארגז האופניים (בתשלום כמובן). המונית הגיעה באיחור של חצי שעה כשכל תא המטען מלא. מחוסר ברירה נדחקו האופניים יחד עם שאר המטען למורת רוחם של חלק מהנוסעים ואני בתוכם. טוב, מה אני מתלונן?... אני הרי עדיין בישראל ולא בקנדה...

במודיעין בשדה התעופה אמרו לי שעל מנת להצהיר על האופניים צריך קודם לעבור את הבידוק, אחר כך לרדת לקומת אולם הנכנסים לאגף המכס, ומשם יש אפשרות לעלות חזרה לקומת היוצאים, מבלי לעבור בידוק חוזר. הבידוק עבר ללא בעיות ואפילו לא ביקשו ממני לפתוח את הארגז. כשאמרתי שאני אמור לבקר במכס ולחזור חזרה, נאמר לי כמובן שאני אצטרך לעבור בידוק חוזר. כאן נזכרתי שוב שאני עדיין בישראל ושאלתי מישהו אחר שעשה רושם יותר סמכותי. לשמחתי הוא אמר שהוא יאשר לי לחזור ללא בידוק חוזר. ירדתי לקומה הראשונה ודרך דלת צדדית עברתי לאולם הנכנסים ומשם למסלול הירוק יחד עם כל הנוסעים שחזרו כרגע מחו"ל. עוד לא ראיתי מטוס וכבר אני מרגיש כאילו חזרתי הביתה.

המוכסים התקשו בהתחלה להבין מה אני רוצה מהם, כנראה שאני הראשון שהחליט לעבור את כל התהליך הזה מרצונו החופשי. בסופו של דבר הטופס שהכנתי מראש עם המספר הסידורי של האופניים הוחתם בהצלחה והמשכתי בדרכי לתוך המון מקבלי הפנים באולם הנכנסים. משם עליתי חזרה לקומה השלישית וללא עיכובים נוספים הגעתי לדלפקי ה- check in של חברת Continental. לצערי לא הצלחתי להתחמק מהתשלום של $80 על האופניים.

הטיסה עברה בשלום ונחתנו בשדה התעופה Newark בניו יורק, שם הייתי אמור להחליף מטוס לקלגרי. התיקים והאופניים שהגיעו בריאים ושלמים, נמסרו על ידי חזרה בצד השני של האולם לטיסת ההמשך. הבידוק הביטחוני שעברתי יחד עם כולם לפני העלייה למטוס היה מהמחמירים ביותר שנתקלתי בעבר, וכלל חוץ מהדברים הרגילים גם הורדת הנעליים.

הגעתי לקלגרי בתקופת פסטיבל הבוקרים Stampede ובשדה התעופה קיבלה את פני להקה בשירי קנטרי. שמחתי לראות שכל המטען הגיע בשלום ובגלל האווירה העליזה וההתרגשות הכללית, אפילו לא שמתי לב לסרטי ההדבקה של המכס האמריקאי על קרטון האופניים, מה שאמור היה להדליק נורה אדומה.

המשימה הבאה הייתה מציאת מקום לינה. ניסיתי להיעזר בנציגי מודיעין תיירים בשדה התעופה אך הם רק הפנו אותי לחוברת המוטלים. למזלי הייתה לי רשימה שהכנתי בבית, של מספר מוטלים לא יקרים ולא רחוקים מהמרכז. כבר לאחר שני טלפונים הבנתי שבתקופת הפסטיבל, מציאת חדר היא משימה לא קלה ולכן בחוסר ברירה הסכמתי  להתפשר על חדר של מעשנים לפחות ללילה הראשון במוטל Royal Wayne Motor Inn.

משדה התעופה לקחתי מונית שירות שעוברת בין כל המוטלים בעיר. כאן לשם שינוי לא היה שום איחור בזמנים ובתא המטען היה מספיק מקום לארגז האופניים. לאחר ההגעה לחדר, ניגשתי הישר למלאכת הרכבת האופניים. רק אז הבחנתי בסרטי ההדבקה של המכס האמריקאי, מה שגרם לי להחסיר פעימה. כשפתחתי את הארגז חשכו עיני. כל הכלים ,החלפים והחלקים השונים שקשרתי בשקית ניילון היו מפוזרים בתוך הקרטון. עברו עלי מספר דקות של מתח עד שנוכחתי לדעת שלא חסר שום דבר.

תכננתי להישאר בקלגרי יומיים לצורך התאוששות מהג'ט-לג ולצורך הצטיידות. תכננתי לקנות סבל ותיקים קדמיים, כנפיים לגלגלים, שאותם לא הצלחתי להשיג בארץ, ולמצוא מפות מפורטות. לאחר הרכבת האופניים רכבתי לחנות האופניים הקרובה ביותר (Bow Cycle). החנות הייתה גדולה ומרשימה, כך שלא התקשיתי למצוא בה את כל מה שרציתי, למרות שהמחירים היו די גבוהים.

בבוקר חזרתי לחנות להרכבת התיקים החדשים. הטכנאי בשם Darrell שטיפל בי (אחד מתוך 13 טכנאים שעובדים בחנות) היה מקצועי מאוד וגם בחור נחמד שנתן לי מספר טיפים לגבי תנאי הדרך הצפויים. כמו כן הוא הבטיח שאוכל לקבל ארגז אופניים חדש בשובי חזרה מהטיול.

בלשכת התיירות בקלגרי לא מצאתי מפות טובות וכיוון שחנות המפות Map Town סגורה בימי ראשון החלטתי לחזור אליה למחרת בבוקר לפני היציאה לדרך. את שאר היום ניצלתי לסיור קצר בקלגרי, אריזת כל הציוד והכי חשוב זלילת סטייק עסיסי בסטיקייה שליד המוטל.

כשהגעתי למחרת בבוקר לחנות המפות ציפתה לי הפתעה. הסתבר שבכל החנות הענקית הזאת לא הייתה מפת כבישים מפורטת יותר מ- 1:500,000. בחוסר ברירה קניתי את המפה ומיהרתי חזרה למוטל. בדרכי חזרה, כנראה בגלל שמיהרתי, פגעתי עם הברך בידית ההילוכים האחוריים בדיוק כשלחצתי בכל הכוח על הפדל. שמעתי קול של חוסר שביעות רצון מכיוון המעביר האחורי ולאחריו החלו רעשים וקפיצות שרשרת שלא הבטיחו טובות. רק זה מה שהיה חסר לי ביום הראשון של הטיול... איכשהו הצלחתי להגיע למוטל ובבדיקה מהירה ראיתי שאחת החוליות ננעלה, מה שגרם לקפיצות השרשרת. פירקתי את החוליה, שייפתי עם השופין של הלדרמן את העיקום הקל וחיברתי חזרה את החוליה והשרשרת. במבט ראשון נראה היה שהכול מתפקד כמו שצריך, אך בכל זאת לא הייתי שקט. למזלי חנות האופניים הייתה ממוקמת בכיוון המסלול שלי, כך שהחלטתי לארוז הכול ובדרך לעצור בחנות ולהתייעץ.

למעשה זאת הייתה הפעם הראשונה שניסיתי לרכב על האופניים עם מלוא הציוד. התכנון המקורי היה להסתפק במשקל מטען של 20 ק"ג מקסימום, ללא האופניים. כמו שזה קורה בדרך כלל, המשקל בפועל התקרב ל- 30 ק"ג, 42 ק"ג כולל האופניים. השניות הראשונות היו די מפחידות כשנוכחתי לדעת עד כמה קשה לשמור על היציבות. בעזרת הרבה ריכוז הצלחתי להשתלט על האופניים ויצאתי לדרך. לשמחתי השרשרת וההילוכים עשו רושם חיובי, מה שהעלה לי את מצב הרוח והתחלתי אפילו ליהנות. הכנות של שנה שלמה כוונו לרגע הזה...

כשהגעתי לחנות האופניים כבר הייתי יותר רגוע ובהתייעצות עם הטכנאי, החלטתי לקנות מספר פינים חדשים לשרשרת וקיבלתי בחינם קטע שרשרת של כ- 10 ס"מ למקרה חירום. כשיצאתי שוב לדרך השעה כבר הייתה שעת צהריים. טוב שלא תכננתי רכיבה ארוכה מדי ליום הראשון. ככל שחלפו הקילומטרים השליטה על האופניים הלכה והשתפרה. רכבתי להנאתי על השוליים הרחבים, כשלאורך כל הדרך ליוו אותי פרפרים, שישבו בשוליים, בנפנופי כנפיים איטיים, כאילו בירכו אותי לשלום.

אתר הקמפינג הראשון היה עלוב מאוד, ללא מים (ברז המים היחיד היה במשרדי האתר), כמובן ללא מקלחות וללא אפשרות לקנות אוכל. נאלצתי לחזור מספר ק"מ לתחנת הדלק שראיתי בדרך כדי לקנות אוכל לארוחת הערב וליום שלמחרת.

למחרת בבוקר המשרד היה סגור כך שיצאתי לדרך עם חצי בקבוק מים בלבד. על פי המלצת הבחור מחנות האופניים יצאתי לדרך מוקדם מכיוון שמדובר בקטע כביש ללא שוליים עם תנועה ערה החל משעות הבוקר המאוחרות. לאחר רכיבה של כשעה פניתי לכיוון עיירה קטנה שדמתה לעיירת רפאים בתקווה למצוא שם מים והגעתי למבנה ציבורי גדול ששימש כמרפאה. למזלי המקום היה פתוח וקיבלתי רשות למלא את הבקבוקים.

רוח הפנים שליוותה אותי אתמול, נמשכה גם היום אך היא לא הצליחה להעיב על ההנאה ואפילו עזרה מאוד בייבוש הזעה וקירור הגוף. מאוחר יותר איכות הכביש השתפרה ומרחוק התחלתי לראות את הפסגות המושלגות של הרי הרוקי. במהלך אחת העצירות עשיתי הכרות ראשונית עם היתושים המקומיים שקיבלו אותי בהתלהבות ראויה לציון. אני, שלא התלהבתי בכלל נאלצתי להמשיך בדרכי. לאחר התשלום והכניסה לשטח הפארק באנף, הדרך הפכה להיות יותר הררית כשהסיום היה עליה די תלולה לאתר הקמפינג שליד העיר באנף.

יום זה נוצל למנוחה ולסיור בעיר באנף וסביבתה. העיר מונה כ- 10000 תושבים קבועים ועוד כפליים מזה תיירים והיא העיר הגדולה ביותר בכל אזור הפארקים באנף וג'ספר. למרות כמות האנשים, האווירה מאוד נעימה וחובבי הטבע והטרקים ימצאו בה עניין רב. כדאי מאוד לבקר באגם Minnewanka המקסים שנמצא במרחק מספר קילומטרים מהעיר.

אתר הקמפינג של באנף הוא התוסס ביותר בכל הפארק, כך שמי שמחפש שותפים להמשך הטיול יוכל למצוא אותם כאן. פגשתי כאן הרבה רוכבי אופניים וגם רוכבי אופנועים שמטיילים במשך חודשים ואפילו שנים. כך הכרתי את הנרייטה מאוסטריה שמטיילת לבדה במשך כשנה על Royal Enfield, אופנוע אנגלי בעל בוכנה אחת וגם את בוב, מורה מלס-ווגס שמנצל את חופשת הלימודים ורוכב על אופנוע BMW. כשסיפרתי להנרייטה שאני מישראל היא הגיבה, "או מישראל! מה אתה אומר?! רגע, איפה זה בדיוק ישראל...?" - והלכה לחפש מפה... האמת שזה לא הפעם היחידה שנתקלתי בתגובה מעין זו, מה שמכניס לפרופורציות את מידת החשיבות של ישראל בעיני האזרח הממוצע במדינות אחרות. כמעט כולם שמעו משהו אך לרובם אין הרבה רצון להיכנס לפרטים.

סיכמנו אני, הנרייטה ובוב לסיים את הערב בפאב האירי המקומי שנמצא מספר קילומטרים במורד הכביש. אני על אופניים והם על אופנוע. זה לא כוחות, אבל בזכות הירידות לא נתתי להם לחכות הרבה. יש רק דבר אחד שלא חשבתי עליו. מכיוון שהשמש באזורים אלה שוקעת בסביבות עשר בלילה, לא הזדמן לי לרכב עדיין בשעות החשיכה ולא לקחתי איתי פנס. לצערי כשנזכרתי בזה השעה הייתה כבר 12 בלילה לאחר שני "פיינטים" של "גינס"... אתר הקמפינג נמצא במעלה ההר בתוך יער, כשכביש חשוך, צר וללא שוליים מוביל אליו. זאת הייתה חווית הרכיבה המוזרה ביותר שחוויתי. למזלי זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלי בכביש זה, כך שהסתמכתי על הזיכרון ועל הבדל הגוונים הקל שנראה בחושך, בין האספלט לכורכר שבשוליים הצרים. אורות הרכבים הבודדים שחלפו, סנוורו אותי לגמרי כך שנאלצתי לברוח הצידה ולעצור. בסופו של דבר, ברכיבה איטית וזהירה הגעתי בריא ושלם לאתר הקמפינג.

מבאנף ללייק לואיז ניתן לרכב באוטוסטראדה מס' 1 שהיא יחסית מישורית ועם שוליים רחבים, אך האפשרות המומלצת יותר היא לבחור בכביש 1A שעובר במקביל והוא הרבה יותר יפה אך יותר גלי וללא שוליים. התנועה בכביש זה הייתה די דלילה ופגשתי הרבה מאוד רוכבי אופניים, רוכבים עמוסי ציוד כמוני ורוכבי כביש מהירים.

לקראת סוף היום השגתי קבוצה של רוכבים מארה"ב שמנתה 8 צעירים וצעירות שנמצאת בדרכים כבר מספר חודשים. משיחה קצרה איתם ניתן היה להבין שהם כבר די תשושים ולמעשה כבר לא כל כך נהנים מהטיול. האמת שהבחנתי בתופעה דומה גם אצל רוכבים אחרים שהיו בדרכים במשך חודשים רבים. ניתן היה לראות בפנים שלהם שהם חסרים את ההתלהבות והברק בעיניים שיש לרוכבים שנמצאים בתחילת הטיול. מסתבר שגם דברים טובים לא צריך לקחת במנות גדולות מדי. אחת המסקנות שלי ממה שראיתי ומהתחושות שלי עצמי לקראת סוף הטיול, היא שבטיולים ארוכים צריך לשלב הרבה ימי מנוחה שבהם לא רוכבים כלל וגם לוותר מדי פעם על לינת השטח ולהתפנק על מיטה רכה של מוטל או מלון. פסקי זמן אלה נועדו לצורך מנוחה מנטאלית ולא רק פיזית.

בכניסה לאתר הקמפינג חלפתי על פני תור ארוך של קרוואנים וכשהגעתי לעמדת התשלום פגשתי זוג רוכבי אופניים ממזרח גרמניה שהציעו לי לשכור שטח משותף. מדובר בחבר וחברה שמטיילים כבר כשנה בארה"ב וקנדה מתוך שנתיים מתוכננות. הם עובדים בעבודות מזדמנות כשנה עד שנתיים, מתפטרים ומטיילים בכל פעם במדינה אחרת. באותו יום הם ציינו שנה בדרכים ופינקו את עצמם בעוגיית שוקולד. לפי ההנאה על פניהם היה ברור שעוגיות הן לא חלק מהתפריט הקבוע שלהם. מאוחר יותר כשהצטיידתי בכמה מצרכים במכולת שבמרכז העיירה, קניתי גם אריזה גדולה של עוגיות שוקולד. הייתם צריכים לראות את הברק בעיניהם כשאכלנו יחד את העוגיות עם כוס קפה חם שהם הרתיחו בכיריים שלהם. העוגיות הספיקו גם לארוחת הבוקר למחרת ואני הרווחתי כוס קפה חם, כך שכולם יצאו מרוצים.

לייק לואיז היא עיירה קטנה ולא מעניינת ומוקד המשיכה האמיתי של האזור הם שני אגמים בקרבתה. אגם Lake Louise המפורסם, עם המלון היוקרתי והמפורסם לא פחות ואגם Lake Moraine היותר צנוע. שני האגמים ממוקמים יותר גבוה מהעיירה, כך שכדי להגיע אליהם יש לטפס מספר עליות. העלייה ללייק לואיז היא די קצרה ואילו ללייק מוריין יש לטפס כ- 13 ק"מ, כמעט כולם בעלייה רצופה. התמזל מזלי ואת הדרך ללייק מוריין וחזרה עשיתי תחת גשם חזק שנמשך מספר שעות. כוס תה ענקית עם עוגה בבית הקפה שליד האגם היו פיצוי הולם למאמץ.

הגשם של אתמול היה המבחן הראשון לביגוד החורף וציוד הקמפינג ולשמחתי שניהם עברו את המבחן בהצלחה. מלייק לואיז צפונה עובר כביש אחד בלבד שנקרא The Icefields Parkway (מס' 93). ככל שמצפינים הנוף הופך להיות יותר פראי ויותר יפה. לדעתי כביש זה הוא גולת הכותרת של כל האזור. הרבה רוכבי אופניים שחוצים את קנדה מחוף לחוף, טועים כשהם פוסחים על כביש זה.

בין לייק לואיז לג'ספר בצפון, מרחק של 230 ק"מ, אין אף יישוב ואין איפה לקנות אוכל. נוסף לכך, הדרך חוצה שני מעברי הרים של מעל 2000 מ'. לחציית מרחק זה דרושים 3 ימי רכיבה ושתי לינות.

התעוררתי לבוקר מעונן אך ללא גשם. ארזתי את הציוד, נפרדתי מהזוג הגרמני ויצאתי לדרך לאחר שהצטיידתי באוכל לשלושה הימים הבאים. כל הדרך עד מעבר ההרים Bow Pass הייתה במגמת עליות ארוכות אך לא תלולות. גשם קל לפרקים ליווה אותי ברוב שעות היום. אסור לפספס את התצפית על Peyto Lake שנמצאת כקילומטר מהכביש, למרות שמדובר בעלייה די תלולה. לאחר הפסגה, ההמשך הוא בירידות. מאוחר יותר החל לרדת גשם חזק שליווה אותי עד סוף היום.

הגעתי לקמפינג כולי רטוב. על מנת לברוח קצת מהגשם ולהתחמם במידת האפשר התמקמתי קרוב לאחד מצריפי העץ שקיימים ברוב אתרי הקמפינג. למזלי מישהו שהגיע לפניי, תפס יוזמה והבעיר את התנור הענקי שבתוך הצריף, כך שלפחות את ארוחת הערב העברתי באווירה חמימה ויבשה. ניצלתי הפוגה בגשמים והתחלתי להקים את האוהל כשהגיע רוכב אופניים נוסף. שמחתי לחלוק איתו את השטח, במיוחד כששמעתי שיש לו כיריים אך נגמר לו הקפה. למזלי הייתה לי קופסה של תה ששמרתי בדיוק למטרה זאת. על כוס תה חם הוא סיפר לי ששמו ג'ון ושהוא מוונקובר ושהוא לקח חופשה של מספר חודשים מהעבודה לצורך טיול זה. התברר שגם הוא ממשיך מכאן צפונה עד ג'ספר וסיכמנו לרכב ביחד את היומיים הבאים.

התעוררנו לבוקר בהיר ולאחר ארוחה קלה יצאנו לדרך. הקילומטרים הראשונים חלפו בקצב מסחרר בירידות מרעננות. לאחר כל ירידה יש כמובן עליה וזאת לא איחרה לבוא במלוא עוצמתה. העליות של היום היו יותר תלולות ולמרות שהפסגה של אתמול הייתה גבוהה יותר, זה היה עבורי היום הקשה ביותר עד עכשיו. אני בטוח שכל רוכב אופניים יזדהה עם הסיפוק שחשתי לאחר כיבוש פסגת ההר. בנוסף לכך, מזג האוויר הנעים והנופים המרהיבים השכיחו במידה רבה את המאמץ. לקראת אחה"צ הגעתי לקמפינג שצופה לפסגות הגבוהות של קרחון קולומביה.

לאחר העליות של הימים האחרונים הגיע שלב הירידות. היום הזה אמור היה להיות הקל ביותר בכל הטיול. אך כפי שכבר נוכחתי לדעת, באזורים אלה אסור לתכנן תוכניות מבלי להתחשב במזג האוויר.

היום החל בצורה די מבטיחה עם עננות קלה ולא מאיימת והירידות המהירות היוו שינוי מרענן. בשלב מוקדם מאוד הבחנתי הרחק לפניי בגוש עננים כהה שבלט על רקע הלובן המסנוור של הקרחונים שהוארו בשמש של הבוקר. ככל שהתקרבתי, התרבו העננים וניתן היה להרגיש את הלחות באוויר. מה שהחל כטפטוף קל הפך במהרה לגשם חזק שנמשך מספר שעות עם הפוגות קצרות בלבד. מעיל הגשם מילא את תפקידו בצורה יעילה, מה שאיפשר לי להמשיך בקצב כמעט רגיל. הדבר היחיד שהציק לי היו הנעליים שנרטבו למרות שצופו בווקס דוחה לחות. מקום המסתור הראשון, לאחר מספר שעות רכיבה כמעט ללא הפסקה, היה מלכודת תיירים אופיינית שכללה חנות מזכרות ובית קפה. קנקן תה חם, החלפת הגרביים וחזרה לכביש...

הגשם, כפי שהופיע במהירות כך גם נעלם ושוב אנחנו בקיץ... היום שהחל עם 3 שכבות בגדים חמים בשעות הבוקר הצוננות ונמשך עם מעיל גשם ברוב שעות היום, הסתיים בחולצה קצרה ושמש צורבת. יום בהחלט אופייני לאזור...

ג'ספר היא עיירה קטנה ושקטה בהשוואה לבאנף. כמות התיירים שמצפינים עד לכאן קטנה בהרבה. עם זאת לאחר הימים האחרונים שמחתי לחזור לציביליזציה ובמיוחד לאכול כמו שצריך. ה"סטייק-סנדביץ'" שאכלתי בבר המקומי היה אחד הטעימים ביותר.

ג'ספר הייתה הנקודה הצפונית ביותר במסלול הטיול שלי. מכאן תכננתי לרדת דרומה עד פארק Waterton שנמצא בסמוך לגבול עם ארה"ב. הדרך המעשית היחידה לרדת חזרה דרומה היא בכביש 93 שאיתו הגעתי לכאן. מכיוון שלא רציתי לעשות את אותה הדרך פעמיים, החלטתי לקחת אוטובוס חזרה לבאנף, ומשם לרכב דרומה. על מנת לקחת את האופניים באוטובוס הייתי חייב להכניס אותם לקופסה שאותה קיבלתי ללא בעיות בחנות אופניים מקומית, תמורת תרומה צנועה לאגודה לחקר הסרטן על שם ארמסטרונג. בזמן שנותר עד הנסיעה, כיבסתי את בגדי במכבסה האוטומטית.

נהג האוטובוס שהיה אדיב מאוד, ידע על האופניים מראש ואיפשר לי למקם אותם בצורה בטוחה בתוך תא המטען. נסיעה זו הייתה כמעט כמו טיול מאורגן כי הנהג לא הפסיק לדבר, להסביר ואפילו לספר בדיחות לאורך כל הדרך. עבורי זאת הייתה חוויה מיוחדת לראות שוב את כל הנופים המדהימים. לראות את המקומות בהם נאבקתי ברוח ובגשם, המקומות בהם עצרתי למנוחה, העליות המעייפות והירידות המהירות. ארבעה ימים, 300 ק"מ, הצטמקו לארבע וחצי שעות. ההשוואה המתבקשת בין נסיעה ברכב לרכיבה על אופניים באזורים כאלה, דומה להשוואה בין צפייה בסרט טבע, לחיים בטבע... בקיצור אין מה להשוות... למרות שהייתי באזורים אלה רק לפני מספר ימים, חשתי נימה של נוסטלגיה שהתחזקה עם החזרה לבאנף.

עם הגעתי לבאנף, הרכבתי את האופניים בתחנת האוטובוס ומשם רכבתי לאתר הקמפינג הישן והטוב... פגשתי שם בחור מספרד שמתכנן טיול רגלי, שזה היה היום הראשון שלו בקנדה, וגם קבוצה של רוכבי אופניים בתחילתו של טיול ארוך. כולם שאלו שאלות, ואני שהרגשתי כבר כמו טייל וותיק, שמחתי לעזור ולחלוק איתם מניסיוני.

נפרדתי בפעם האחרונה מבאנף ומהרי הרוקי ופניתי דרומה לעבר האזורים הפחות מתוירים של אלברטה. השטח מסביב הפך בהדרגה להיות יותר מישורי, אך הכבישים הגליים דרשו בכל זאת מאמץ מסוים לקראת סוף היום. את ארוחת הצהריים אכלתי במסעדה בעיירה השלווה קננסקיס ווילג'.

לקראת סוף היום, באחת העליות נתקלתי במחסום דרכים. לשם שינוי לא היה מדובר בתאונה ואפילו לא בחפץ חשוד, אלא בצוות צילום הוליוודי שצילם סרט עם רובין וויליאמס. רובין עצמו לא היה על הסט באותה שעה כך שלא התמזל מזלנו להיפגש. לא נורא ההפסד כולו שלו...

לקראת הערב הגעתי לאתר הקמפינג שהיה שומם יחסית למה שהורגלתי. אמנם היו באתר עוד אנשים אך מסיבה כלשהי הרגשתי תחושה לא נעימה להיות במקום זה. המקלחות האוטומטיות עם הגבלת הזמן שפגשתי לראשונה כאן, היו אחד הדברים היותר מרגיזים שניתקלתי בהם. חשתי ששבעתי מקמפינגים לעת עתה והחלטתי שמכאן ועד ווטרטון אני אישן במוטלים.

כשהייתי בהרי הרוקי, ידעתי פחות או יותר למה לצפות מבחינת תנאי הדרך, ידעתי איפה אפשר לקנות אוכל ואיפה כדאי ללון. ואילו לאחר שפניתי דרומה רכבתי למעשה אל הלא נודע. כך קרה שבבוקר זה מצאתי את עצמי כמעט ללא אוכל להמשך היום, כשנקודת הציון הבאה על המפה נמצאת במרחק של 80 ק"מ. בלית ברירה, התחלתי את היום ללא ארוחת בוקר, בתקווה שלפחות הדרך לא תהיה קשה מדי.

לאחר כרבע שעה של רכיבה התקרב אלי רוכב על Cannondale 1000 והתפתחה בינינו שיחה קצרה. סיפרתי לו קצת עלי ולאן מועדות פני והוא סיפר שהוא מצ'כיה אבל גר בקנדה ושהוא רוכב בדרך הזאת לפחות 10 פעמים בשנה. ואז הוא שאל, "תגיד אתה יודע מה מצפה לך בהמשך?" עניתי שאני לא יודע ולפי החיוך הממזרי על פניו הבנתי שפספסתי משהו חשוב. התשובה לא איחרה לבוא. "זאת העלייה הגבוהה ביותר בקנדה... 2200 מ'... 15 ק"מ של עליות..." "אבל", הוא אמר, "מסתובבים באזור הרבה דובים כך שלא תהייה לך ברירה אלא לרכב מהר..." נרגעתי...

זאת בהחלט הייתה עלייה קשה ביותר. חמש עשרה קילומטר, כשכל סיבוב בכביש מסתיר את העלייה הבאה שלא רואים את סופה. מהר מאוד גמרתי את כל החטיפים שנותרו לי, כולל Humer Gel חדש שמצאתי על הכביש... העובדה שידעתי למה לצפות עזרה לי לא להישבר. לאחר הפסגה, שאר הדרך הייתה כצפוי ברובה ירידות. כשהגעתי לבסוף לקילומטר ה-80, מצאתי רק תחנת דלק עלובה, אך למזלי הגדול היה בה גם קיוסק קטן. אכלתי סנדוויץ' עם כוס תה חם והמשכתי הלאה.

לקראת ערב הגעתי ל- Longview ופניתי מיד למוטל היחידי בעיירה. כמה כיף היה, לשם שינוי, להתקלח ללא הגבלת זמן! סיימתי את הערב במסעדה המקומית בזלילת סטייק שנעלם מהצלחת במהירות שיא. כשחזרתי לחדר, נפלתי על המיטה הרכה ונרדמתי עייף אך מרוצה.

לאחר שינה ערבה, התעוררתי עם אנרגיות חדשות. אכלתי בבר המקומי ארוחת בוקר צפון-אמריקאית סטנדרטית שכללה ביצים, נקניק וקפה, ויצאתי לדרך. לראשונה השארתי את ההרים הרחק מאחור ונכנסתי ללב אזור חוות הבוקרים והמישורים האינסופיים. מאוחר יותר זכיתי להכיר לראשונה את הזבובים המקומיים, בשעה שעצרתי להפסקה קצרה. לפי ההתלהבות שלהם נראה היה שהם חיכו רק לי כבר הרבה זמן. מעולם לא הרגשתי כל כך פופולארי. תוך שניות התנפלו עלי מאות מהם ואם לא הייתי ממשיך הלאה אני לא יודע מה היה קורה.

לקראת סוף היום, במהלך חיפושי אחר מקום לינה, הגעתי לעיירה Lundbreck שכאילו נלקחה ממערבון הוליוודי. בתי עץ קטנים וישנים ועל אחד מהם שלט: "חנות המשקאות הכי וותיקה במערב". מרחוק ראיתי שלט "Hotel" ורכבתי לעברו. למבנה המלון שנראה כאילו לקוח מתקופה אחרת היו שתי כניסות, אחת למלון והשנייה לבאר. לא מצאתי אף אחד בקבלה של המלון ולכן נכנסתי לבאר. כשצעדתי פנימה, כאילו נכנסתי לתוך סצנה של מערבון הוליוודי. אם היו מחליפים את המכוניות בחוץ בסוסים ומוסיפים כמה חגורות אקדחים על המותניים, הסצנה הייתה יכולה להיות מושלמת. אני עם בגדי הרכיבה הנוצצים, הקסדה ומשקפי השמש הרגשתי שם כמו עב"מ מכוכב אחר. כל המבטים הופנו אלי, גברים מחוספסים ולא מגולחים בבגדי בוקרים, בחור צעיר בבגדי עבודה מלוכלכים עם הבאה מוזרה על הפנים, אישה זקנה, חצי רדומה יושבת בצד וברמנית שידעה ימים טובים יותר... התקרבתי ושאלתי לגבי המלון. "מה אתה צריך", שאלה הברמנית. "חדר", אמרתי. "רק שנייה", היא אמרה והלכה לבדוק משהו בפנקס. הסתבר שהיא כנראה גם מנהלת הקבלה של המלון. "אין מקום, הכול מלא" הייתה התשובה לאחר כמה רגעים. האמת, זה נראה לי קצת מוזר כי לא ראיתי נפש חייה בתוך המלון וחשבתי לעצמי מי בכלל רוצה לישון בחורבה הזאת חוץ מרוכב אופניים עייף שנקלע למקום במקרה...? מכיוון שבאמת הייתי עייף ובחוץ החל לרדת גשם, החלטתי לפחות לברר איפה המלון הקרוב ביותר. על כך הברמנית כבר לא יכלה לענות והפנתה אותי לאחד היושבים ליד הבר. המלון הקרוב, כפי שחשבתי, נמצא במרחק של כ- 20 ק"מ בעיירה בשם פינצ'ר קריק. הודיתי להם ויצאתי החוצה. האמת, על אף המראה המוזר משהו, כולם היו בסך הכול נחמדים מאוד ולמרות זאת הרגשתי הקלה מסוימת כשעזבתי את המקום.

למזלי הדרך הייתה מישורית והצלחתי לשמור על קצב מהיר. לקראת הסוף הגעתי לעליה לא ארוכה שלא הייתי מזכיר אותה בכלל אילולי נכנסתי למארב יתושים. זה היה מצב של חוסר אונים מוחלט, לראות אותם מתיישבים על הידיים והרגליים מבלי יכולת להבריח אותם. לרכב בעלייה עם יד אחת, כשמכוניות חולפות בסמוך, ובאותו זמן לנסות להבריח את הטורפים הנחושים האלה עם היד השנייה, הייתה משימה לא פשוטה.

המאמץ של אתמול קירב אותי למרחק של 58 ק"מ בלבד מפארק ווטרטון, כך שתכננתי לעשות את הדרך במהירות ולהשאיר מספיק זמן לסיור בפארק.

כפי שכבר נוכחתי לדעת תוכניות לחוד ומציאות לחוד. ההתחלה הייתה דווקא מבטיחה עם מזג אוויר נעים וללא עליות מפחידות. מצב זה השתנה במהירות כשרוחות הולכות וגוברות החלו לנשב מכיוון דרום מערב. מכיוון שהכביש היה די מפותל, פעם הכתה הרוח מהצד ופעם מקדימה, במשבים פתאומיים וחזקים. כשהיא הכתה מהצד הייתי נזרק הצידה וכשהיא נשבה מקדימה בקושי יכולתי להתקדם. נזכרתי אז בהערה של המוכר מחנות האופניים בקלגרי שהזהיר אותי מהרוחות באזור זה. ככל שהתקרבתי ליעדי כך החמיר המצב. מעבר למאמץ הפיזי והתסכול לרכב בתנאים אלה, זה היה גם מאוד מסוכן. פעם אחת פשוט נזרקתי בפתאומיות לצד השני של הכביש, כאילו מישהו סובב לי את הכידון, מבלי שהספקתי להגיב. למזלי הרב לא חלף רכב באותו זמן וניצלתי בנס. ראיתי שהסיכון גדול מדי וחלק מהמשך הדרך עשיתי בהליכה. רכבתי רק במקומות שעצים או גבעה הסתירו במקצת את הרוח.

כך התקדמתי לאיטי כשלקראת הסוף בשעה שנלחמתי ברוח פנים חזקה, עקף אותי באיטיות בחור על קטנוע תוך שהוא מנסה להגיד לי משהו. בגלל הרוח לא ממש שמעתי אותו אבל ראיתי שהוא עוקף אותי ונוסע לאט לפניי. אז הבנתי... הוא נסע לפניי כדי לשבור לי את הרוח! כמה יפה מצידו! בן רגע הצלחתי להעלות את המהירות מ 5-6 קמ"ש ל- 20 קמ"ש! זה היה פשוט מדהים! לאחר כמה מאות מטרים הוא נופף לי לשלום ונעלם.

לבסוף הגעתי לאתר הקמפינג שנמצא צמוד לעיירה ווטרטון. אזור האוהלים, לשם שינוי, ממוקם על מדשאה בסמוך לנחל. חידוש משמח נוסף היה שלא היו כאן יתושים ולא זבובים, כנראה בגלל הרוח. העיירה קטנה ושקטה וכל האווירה כאן יותר רגועה יחסית לעיירות באנף ואפילו ג'ספר. כהרגלי בימים האחרונים אכלתי ארוחת ערב במסעדה, סטייק כמובן...

התעוררתי למזג אוויר מושלם, לבסוף. העייפות של אתמול חלפה ועם כוחות מחודשים המשכתי צפונה.

סטיתי מהדרך כדי לבקר באתר אינדיאני עתיק שבו צדו בופאלו במשך אלפי שנים. אתר עם שם מקורי: "Head Smashed-In Buffalo Jump" ובתרגום חופשי: "ראש נמחץ בקפיצת בופאלו". והסיפור הוא כזה: האינדיאנים היו מבריחים את עדרי הבופאלו לעבר צוק גבוה, שבגלל המבנה המיוחד שלו, הבופאלו לא יכלו לראות אותו ופשוט היו נופלים אל מותם. באחת הפעמים, כך מספרים, נער שצפה במתרחש מלמטה לא היה זהיר מספיק, ובעקבות מקרה זה קיבל האתר את שמו המיוחד.

היום האחרון עבר ללא אירועים מיוחדים. מזג האוויר הנעים והכביש הישר סיפקו לי הזדמנות להיפרד מהמישורים הירוקים והאינסופיים, מהמים הצלולים והשמיים עם העננים הכי יפים.

החזרה לעיר הגדולה, קלגרי, הייתה קצת כהלם עבורי לאחר כל הטבע שספגתי ב- 16 הימים האחרונים. הרכיבה בתנועה הצפופה של הכבישים המהירים הייתה חוויה לא נעימה ואפילו מסוכנת. העיר פרוסה על שטח רחב ואני נאלצתי לחצות כמעט את כולה מדרום לצפון, מרחק של כ- 30 ק"מ. זאת הייתה הפעם הראשונה בטיול שחשתי סכנה ברכיבה על הכביש ובשלב מסוים עברתי לרכב על המדרכה. יותר לאט אבל הרבה יותר בטוח.

עם חזרתי, נסעתי לחנות האופניים, שם חיכה לי ארגז חדש ו- Darrell אפילו הסכים להקפיץ לי אותו למוטל. באמת יפה מצידו! כאות הוקרה נתתי לו את אישור המעבר השנתי לפארקים של קנדה ונפרדנו לשלום.

הימים שנותרו עד הטיסה לניו-יורק נוצלו למנוחה, סיורים בעיר והשלמת קלוריות בדמות פאסטות ורביולי, סטייקים ובירה...

בעקבות הלקח מהטיסה הקודמת, ארזתי את האופניים בצורה יותר ידידותית עבור המוכסים האמריקאיים, כלומר פחות אריזות ביליתי מזוהות בתוך הארגז. הפעם כמובן הארגז הגיע מבלי שנפתח.

במסגרת ההכנות לטיול, קראתי הרבה באינטרנט על רכיבת אופניים בניו-יורק. על פי מה שקראתי קיבלתי את הרושם שאין גבול למעללי הנהגים והגנבים של ניו-יורק שמתאכזרים לרוכבי האופניים בכל דרך אפשרית. אלה מאיימים לדרוס, ואלה מעלימים אופניים כהרף עין באלף דרכים שונות. לכן הגעתי עם הרבה חששות אך יחד עם זאת לא התכוונתי לוותר על חוויה זו.

קשה באימונים, קל בקרב. מי שעבר את הטירונות של רכיבה בערים הגדולות בארץ לא צריך לפחד משום מקום בעולם, גם לא מניו-יורק. הזדמן לי לרכב על אופניים ולנהוג ברכב במספר מדינות בעולם, ואני יכול להעיד שלא נתקלתי עדיין בנהגים חסרי סובלנות, עצבניים ולא מתחשבים ברוכבי האופניים כמו הנהגים בארץ. למרות זאת, כמובן שאסור להיכנס לשאננות וחייבים להיזהר תמיד ובכל מקום.

לגבי הגנבים, רצוי לא להשאיר את האופניים ללא השגחה גם אם הם נעולים. אם חייבים אז להשתמש במנעול איכותי, רצוי שניים. רוב האופניים שראיתי היו נעולים עם שני מנעולים וחלק גדול מהם עם מנעולים ושרשראות כבדות שמיועדות בדרך כלל לאופנועים.

ניו-יורק בכלל ומנהטן בפרט מרושתת בהרבה שבילי אופניים. חלק מהשבילים מיועדים לאופניים בלבד וחלק משתלבים בתנועה הרגילה. ניתן לקבל מפה של כל שבילי האופניים בלשכת התיירות בצומת שבין השדרה השביעית ורחוב 53. מומלץ מאוד לרכב בשביל שמקיף את כל מנהטן לאורך הגדה. שביל זה שמיועד לרוכבי אופניים והולכי רגל בלבד עובר בסמוך לפארקים, מגרשי משחקים ואטרקציות נוספות. באזורים המרכזיים באמצע השבוע התנועה כמובן יותר סואנת, אך בסופי שבוע הרכיבה במרכז מנהטן היא חוויה מיוחדת. לא לוותר בשום אופן על רכיבה בסנטרל פארק בסוף שבוע. אז הפארק נסגר למכוניות ומאות רוכבי אופניים מכל הסוגים והמינים מציפים את הפארק.