נושא: הנה למה תאריך: 9/4/2008 11:04:00 AM
מחבר/ת: צחי בר סלע
בוא נבדוק את מקרי הקצה של נחיתה מקפיצה:
המקרה של קפיצה לפלאט קל להבנה: (תמונה שמאלית)
נניח שהקפיצה (מנק´ 1) במהירות אופקית קטנה מאוד (אתה עומד לפני מדרגה, מרים גלגל קדמי מתקרב לקצה ונופל)
נק´ 2 היא נקודת הנחיתה והעצירה. במקרה כזה השיכוך בולם את כל העומס, באופן מיידי וחד. אז אנו נשארים בעמידה במהירות אפס.
לפיזיקאים: כל האנרגיה הקינטית הועברה לשלדה ולבולמים.
את המקרה השני אקצין עד למקרה לא הגיוני, לשם ההדגמה. (תמונה ימנית)
נק´ 1 היא התחלת הנפילה. אפילו מגובה של 10 מטרים (או קילומטר, זה לא משנה)
נק´ 2 היא נקודת במגע של הגלגלים עם הקיר (נניח שיש זווית קטנה מאוד)
בנקודה זו המהירות האנכית גדולה והאופקית אפס, לכן בעצם אין שום חשיבות לאורך הבולמים, פועל עליהם כח זניח.
בין נקודה 2 ונקודה 3 כל המהירות האנכית הופכת לאופקית, אבל במהלך הזמן בין הנקודות יש שינוי הדרגתי בעומס ולכן הבולמים מתכווצים.
בנקודה 3 המהירות אופקית ולכן הבולמים נפתחים ואינם בשימוש מעשי.
לאחר נקודה 3, אנו מגלים שבכלל לא עצרנו את כל עוצמת הקפיצה הרי יש לנו מהירות יפה קדימה... (לפיזיקאים: נשארה אנרגיה קינטית)
אז בין נקודות 3 ו-4 אנחנו בכלל מנצלים את הברקסים כדי לעצור (להקטין את האנרגיה של הקפיצה ע"י בלימה.
נק´ 4 היא נקודת עמידה במהירות אפס.
לסיכום: הנחיתה לשיפוע (או עקומה כמו ברמפות בנויות) מעבירה את האנרגיה של הנפילה בהדרגתיות גם מבחינת קצב העמסת הבולמים וגם מבחינת שינוי המהירות.
|
