שנים שאנו מנסים להידמות לאירופה, ומקנאים בהם על גישתם לתחבורה בכלל ולאופניים בפרט. משרד התחבורה התעורר זה מכבר ומנסה לתת מענה לסוגיה זו, אם לא ברחובות שכבר נבנו, לפחות ברחובות שישופצו או יבנו מחדש, והקים ועדה שדנה בסוגיות מעין אלה. הועדה איתרה שיטה של רצועות. רצועת רחוב להולכי הרגל, רצועת עזר לטלפונים ציבוריים ועצים, רצועת כביש, וכיוצ''ב, וכך הרחוב החדש יהיה יפה, מסודר, ויעיל.
כאן החלה הדילמה: היכן למקם את ''רצועת האופניים''. על הכביש, יחד עם כלי הרכב, או על המדרכה יחד עם הולכי הרגל...?

החלטה סופית טרם התקבלה, אך רוח הדברים, כפי שעולה מהכנס הרביעי לבניה ותשתיות שנערך בחודש נובמבר 2005, היא למקם את שביל האופניים בצד הכביש, עם רמות הפרדה שונות מכלי הרכב; ללא הפרדה כלל, הפרדה חלקית או הפרדה מלאה. ההחלטה נומקה מטעמי בטיחות ונוחות. כיוון שמהירות האופניים גדולה ממהירות הולכי הרגל, וקרובה למדי למהירות כלי הרכב בעיר [50 קמ"ש, זוכרים?], הרי שהם ישתלבו בתנועה נהדר. מעבר לזה, הרי שבפקקים הם יעקפו את כלי הרכב, וכך אפשר להגיד שהמהירות שלהם זהה. ובכלל, שילוב של אופניים והולכי רגל לא ממש בריא. עניין הנוחות מתבטא בכך שלא נוח לרוכב האופניים לחצות צומת כמו הולך רגל, זה גורם לו לעצור. גם הירידות והעליות מהמדרכה מקשות על הנוחות.

ובכן, מטעמי בטיחות גרידא, הדבר תמוה לי מאוד, וכל בר דעת יבין שההפך הוא הנכון.
ההבדל בין מסת האופניים והרוכב ובין מסת הולך הרגל- קטן עד זניח, כיוון שאופניים שוקלות בין 7-20 ק"ג. לעומת זאת, מסתו של רכב ממוצע היא פי 15-20 ממסתו של רוכב האופניים. מכאן, שהפגיעה ברוכבי האופניים בהתנגשות עם כלי רכב תהיה חמורה יותר [פי 5-10 בערך, מחישובים פשוטים של מסה-מהירות] מאשר תאונה בין רוכב אופניים להולך רגל.
בניגוד גמור לדברי נציג הועדה, אופניים לא מגיעות למהירות של כלי הרכב. על מנת להגיע עם אופניים ל-30 קמ"ש, יש צורך ברגליים מאומנות, ורצוי אופניים איכותיות. מעבר למהירות, גם התאוצה של האופניים נחותה פי כמה וכמה מתאוצה של רכב פשוט, ויוצרת מצבים רבים של מספר כלי רכב החולפים על פני אופניים, ויוצרים סיכון ממשי לרוכב.
היבט מסוכן נוסף הוא חוסר היציבות הכיוונית של רוכב האופניים, במיוחד בעת האצות, פניות, תמרונים שונים וכיוצ"ב. רוכב אופניים זקוק ליותר מפס ברוחב 60 ס"מ אותו הוא "מקבל" באופן טבעי מהנהג הממוצע. ואם זה לא מספיק, הרי ששינויי הכיוון והבלימות של רוכב האופניים הן מהירות מאוד, ונעשות ללא איתות או אזהרה מוקדמת, ועלולות להפתיע את הנהג ולסכן, שוב, את הרוכב.

לצורך המחשת הסיכון, מדי שנה נפגעים בכביש כ-400 רוכבי אופניים, בדרך כלל כתוצאה של חוסר תשומת לב מצד הנהג וסטייה לא מבוקרת לשוליים. בניגוד לדברי נציג הועדה, הצבת רצועת האופניים על המדרכה לא תפגע כלל בבטיחות הולכי הרגל. לא רק זאת, אלא שהפרדת הרצועות אף תהיה קלה יותר מאשר בכביש.

תמוהה לי עוד יותר תמיכת איגוד רוכבי האופניים בגישה זו של הועדה. נראה לי שהאיגוד, המייצג את רוכבי האופניים המקצועיים ופועל למען קידום ספורט האופניים בישראל, לא התייחס כראוי אל הרוכב המצוי. רוב רוכבי האופניים הבוגרים, בתל אביב למשל, לא השקיעו ברכישת האופניים מעבר למאות הבודדות, ובשבילם זה אפילו לא תחביב. הרוכבים העיקריים ברחובות [להבדיל מאלה המיוצגים בעמותה וכרוכבים בשטח או בכבישים בין עירוניים] הם ילדים, בגילאי יסודי עד תיכון, ללא יכולת ניתוח מצבים בכביש. רצועת האופניים המוצבת בגובה הכביש גוררת אותם לסיכונים מיותרים, ומפתה אותם לפלוש אל השטח המסוכן בטרם הגיעו לבגרות.

משרד התחבורה מתלבט, אך הנושא ברור. הכביש מסוכן לרוכבי אופניים.